תעלומת הארגזים וביאור לציור
"לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת עַזּוֹת, חֲטוּפוֹת, מֵאוֹתָן הַמַּרְעִידוֹת אֶת הָאֲוִיר. הַשּוֹדֵד הִזְדַּקֵּף, כְּאִלּוּ חִכָּה לָהֶן כָּל הַזְּמָן…"
"לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעוּ שְׁרִיקוֹת עַזּוֹת, חֲטוּפוֹת, מֵאוֹתָן הַמַּרְעִידוֹת אֶת הָאֲוִיר. הַשּוֹדֵד הִזְדַּקֵּף, כְּאִלּוּ חִכָּה לָהֶן כָּל הַזְּמָן…"
על ג'רלד סקארף וג'יין אשר והיצירה המשותפת שלהם, וכיצד אלוף המגזימים מיישר את עצמו עבור הוצאות לאור
הדרך שבה משתמש רון בארט בקווים מעניקה לאיורים שלו אופי מיוחד שנוצר מהחיבור של הדמיון ומהדיוק והסדר שבו המסר מועבר בקווים.
"דווקא את זה צריך להשאיר לדמיון של הקורא" (משפט מודולרי שאפשר להגיד אותו על כל פרט בכל סיפור).
יש ערך מיוחד בלהאט את הקצב, לשהות במקום, לחוות אותו באמת; רישום מהתבוננות של החיים עצמם הוא גם חדר כושר נהדר ליד ולעין
אפשר להבחין בזלזול ואפילו בלעג להומור של פעם. איך יתייחסו בעוד 100 שנה להומור של היום? אין לי מושג ואין לי גם עניין לנחש.
אל תסתכלו במה שסותר את ההגינות; אל תקשיבו למה שסותר את ההגינות, ואל תדברו דברים שסותרים את ההגינות.