צפוף בבית. או: להוציא את העז
הרעיון לפוסט עלה לי כשהגעתי עם אפרים סידון למפגש עם ילדים בבית ספר, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה
הרעיון לפוסט עלה לי כשהגעתי עם אפרים סידון למפגש עם ילדים בבית ספר, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה
ברשומה הזאת אני רוצה להזכיר ולזכור מתוך שפע הכותבים שאיירתי להם, 15 עיתונאים ועיתונאיות
בגלל הקשר של פוזי סימונדס לאחד מגדולי כותבי הנונסנס, הילרי בלוק, החלטתי להעלות שוב רשומה נשכחת ולהוסיף עליה תוספות
הנונסנס, בעיקר זה הבריטי, בנוי בעיקר על שני קצוות, מצד אחד טיפול מדעי ואקדמי במשהו מופרך, והצד שני הוא היפוכו של הראשון.
מי שמכיר את העניין הרב שאני מגלה במאיירים שמשנים טכניקה וסגנון, ועוסקים במה שאני מכנה "מעבדה", לא יופתע לדעת שפיליפ הופמן אהוב עליי במיוחד.
התאהבתי בו גם בזכות האיורים המצוינים בשחור-לבן של צבר, אבל גם בגלל השפע העצום של הפרטים שהביא לנו על הודו.
ולכן למעשה עיצוב העטיפה של כל ספר ספציפי היה בעצם איור.
מאחר שהתערוכה בחולון לא כוללת עבודות שעשיתי בעשר השנים האחרונות לרשומות בבלוג, החלטתי להציג כאן אוסף מתוכן.
שני העמיתים האלו היטיבו לתאר את היכולת הנפלאה של פרנסואה להיאבק עם עצמו ועם הטכניקה ולברוח מאפשרות שיכנו אותו "וירטואוז".
לקלדר זכויות רבות כמי שהכניס תנועה לפיסול, כראשון שפיתח את מה שמרסל דשאן כינה "מובייל" והפך אותו למצרך פופולארי..