אות מן העבר – שלושה סופרים נשכחים
יש איזה קו בין התרפקות על העבר רק בגלל שהוא מתקשר אצלנו עם הגעגועים לילדות, לבין ניסיון להחזיר דברים טובים, שבאופן טבעי נשכחו או יצאו ממחזור התרבות.
יש איזה קו בין התרפקות על העבר רק בגלל שהוא מתקשר אצלנו עם הגעגועים לילדות, לבין ניסיון להחזיר דברים טובים, שבאופן טבעי נשכחו או יצאו ממחזור התרבות.
הוא היה צייר, איש פרסום, עורך, משורר, פוליטיקאי (לא כל כך מוצלח), תועמלן, מרצה, חוקר ארצות, אדריכל ומעצב בתים, מורה, חופר קברים, חוואי, מאייר, מגדל כלבים, טיפוגרף ומעצב גרפי, חותך עץ, יזם והרפתקן.
מאחר שאיורים שלא נמצאים ליד טקסט, יש סכנה שיתייחסו אליהם כמו אל ציורים, בחרתי לצרף ליד כל איור איזה משפט שמישהו אמר
ארבעת אלפים דיוקנאות של פושקין אפשר למצוא במוזיאון פושקין בסט. פטרבורג.
השקעתי עבודה רבה ואפילו ענקית כדי להיות מקורי. אבל אז התברר מה שכבר ידעתי – שקשה מאוד להיות "מקורי" על דרך השלילה
כאן הוא הנמיך את רכיב ההומור, אבל עדיין, בעיקר בגלל הקו המיוחד שלו, יש באיורים שלו מספיק הומור שיצדיק את כותרת הפוסט הזה.
כשהיה בן 35, לאחר שהיה פקיד במשרד החינוך ועורך דין, וכשהיה כבר מחזאי די ידוע, פגש את ארתור סאליבן והחלה השותפות הידועה ביניהם שנמשכה כעשרים שנה.
אחד משירי הילדים האהובים שלו היה כמובן השיר על האישה הזקנה שבלעה זבוב. השיר הזה היה אמנם מוכר ואהוב גם לפני הביצוע שלו, אבל היום אצל רוב האמריקאים הוא מחובר לברל אייבס.
לפעמים מתברר שסיפור הרקע של הכנת הספר מעניין לא פחות מהספר עצמו, והוא מפנה אותי לאזורים, נושאים וזמנים שלא הכרתי.
חלק מאוהבי הספרות האמריקאים, שקשה להם ליהנות מסיפורים שכתבו פושעים, נוטים עד היום לסבור שהוא הואשם במעילה שמישהו אחר ביצע