שנות החמישים – איור ללא קונטור
מדובר במאיירים שאיירו גם ספרי ילדים וגם איורים לפרסום, שהביאו רוח חדשה שהייתי מכנה אותה אביבית, שהתאימה קצת לתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמובנים מסוימים אפשר להצמיד לה את המושג אופטימית.
מדובר במאיירים שאיירו גם ספרי ילדים וגם איורים לפרסום, שהביאו רוח חדשה שהייתי מכנה אותה אביבית, שהתאימה קצת לתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמובנים מסוימים אפשר להצמיד לה את המושג אופטימית.
מהמאייר נדרשו יכולת רישום והעתקה של המציאות, זיכרון ויזואלי, ובעיקר חוש עיתונאי, שבעזרתו יוכלו להחליט איזה רגע יסמל את האירוע יותר מכל שאר הרגעים
לוצאטי היה יוצר מגוון וחרוץ שאין רבים כמותו. הוא עבד בכל סוגי החומרים, יצר בובות ואייר המון ספרי ילדים, וזה מלבד הפעילות העצומה שלו בתיאטרון ובקולנוע.
באופן טבעי שניהם היו מגויסים להסביר לנו מהי ציונות ואיך בונים את ארץ ישראל, כדי לגרום לכך שגם אנחנו הילדים נמשיך ונבנה את הארץ.
אין כמעט דמות שאתם מכירים מהקריאה בספרים הקלאסיים, ובעיקר בספרים לילדים, שלא תמצאו אותה יצוקה בברונזה, ולפעמים גם בחומרים אחרים
רק כשביקרתי במוזיאון הקטן בברלין שמוקדש לחייו ויצירותיו הבנתי מדוע הוא אהוב כל כך על הברלינאים.
במשך 50 שנה היה טניאל הקריקטוריסט הראשי של הפאנץ'. למעשה מעט מאוד מתוך 2300 האיורים שטניאל צייר במשך 50 השנים האלה היו על בסיס רעיונות שלו.
יש איזה קו בין התרפקות על העבר רק בגלל שהוא מתקשר אצלנו עם הגעגועים לילדות, לבין ניסיון להחזיר דברים טובים, שבאופן טבעי נשכחו או יצאו ממחזור התרבות.
הוא היה צייר, איש פרסום, עורך, משורר, פוליטיקאי (לא כל כך מוצלח), תועמלן, מרצה, חוקר ארצות, אדריכל ומעצב בתים, מורה, חופר קברים, חוואי, מאייר, מגדל כלבים, טיפוגרף ומעצב גרפי, חותך עץ, יזם והרפתקן.
מאחר שאיורים שלא נמצאים ליד טקסט, יש סכנה שיתייחסו אליהם כמו אל ציורים, בחרתי לצרף ליד כל איור איזה משפט שמישהו אמר