שנות החמישים – איור ללא קונטור

עוד לא קראתי מחקר רציני שעוסק במקומו של הקונטור (קו המתאר) בציור ובאיור, ובתפקיד השונה שממלא הקונטור בשני המקצועות האלו. ההבדל העיקרי בעיני נובע מכך בעיקר בגלל שאיור היה תמיד קשור בטכניקת הדפוס, כלומר עד שהגיעה הכת הדיגיטלית, ועד שהומצא הדפס האבן ובעקבותיו דפוס האופסט, הקו היה יסוד הכרחי בתהליך ההדפסה.

הרשומה הזאת תעסוק בחמישה מאיירים שרובכם כנראה לא שמעתם עליהם, אבל הם ודומיהם הביאו לאיור רוח חדשה בשנות החמישים של המאה ה-20, השנים שבהם חבריי ואני למדנו בבצלאל והתפתחנו כמאיירים צעירים.

גם נחום גוטמן, גם אריה נבון, גם ולטר טרייר ויוזף לאדה (שמות מייצגים של מאיירים שנחשפנו אליהם בילדותנו) – כל אחד מהם בדרכו הוא אמן קו.

זה נבע בעיקר מכיוון שההדפסה בצבע מלא עדיין הייתה דבר נדיר בימים ההם. אבל כשהגענו לבצלאל באמצע שנות ה-50 נחשפנו לדור של אמנים שנטשו את הקונטור.

מדובר במאיירים שאיירו גם ספרי ילדים וגם איורים לפרסום, שהביאו רוח חדשה שהייתי מכנה אותה אביבית, שהתאימה קצת לתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, שבמובנים מסוימים אפשר להצמיד לה את המושג אופטימית.

ברשומה הזאת כתבתי על שני המאיירים סאסק והים והזכרתי בה גם את הזוג פרובנסן, שהשפיעו על עולם האיור בספרי ילדים.

כבר שם עסקתי קצת ברוח הזמן שהגיעה אלינו, התלמידים בבצלאל (תלמידים – לא סטודנטים).

נכון, גם אז היו מאיירים ומעצבים שהקו הגבולי היה היסוד בעבודה שלהם, ואחד מהם, סלסטינו פיאטי, גם השפיע עלינו מאוד.

(בקרוב אעלה רשומה שתיוחד ליוצר השוויצרי הזה ולהשפעה העצומה שהייתה לו על בני גילי.)

אבל מי שבחר לאייר ללא קווי מתאר, כשצבע נוגע בצבע, היה חייב להקדיש מאמץ גדול יותר בבחירת הצבעים והגוונים.

חמשת המאיירים שמיד אציג היו כבר שייכים לדור שהפנים מסקנות אמנותיות שעולם האמנות הפלסטית התחיל להכיר בהן כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מסקנות שגדלו בערוגות הדאדא לסוגיו. באותו זמן חלקן כבר נשכחו בתחום שנקרא אמנות.

וכעת למה שנקרא סגנוּן (סטייליזציה).

אני יודע כמוכם שסגנוּן היה קיים כבר באמנות המצרית, האשורית ובעוד מקומות, אבל הדאדא עזר לחלץ אותו משם ולהביא לכך שבן אדם מן הישוב יראה בדבר הזה בן אדם:

ובזה פיל:

חלק מהמאיירים האלה הושפעו גם מהפוביסטים, בעיקר בשימוש בצבעים חזקים. ומיותר להזכיר שאצל חלקם אפשר לראות הדים מהאר-נובו ומהאר-דקו.

וכעת למאיירים שבחרתי להכיר לכם ברשומה הנוכחית:

הראשון הוא האמן יליד וושינגטון, אורליוס בטאליה (1910-1984).

בטאליה היה מאייר אבל גם סופר ובמאי. הוא עבד כשבע שנים בסטודיו של דיסני והיה שותף באיורים של דמבו, פנטזיה ופינוקיו.

קשה לתאר את כמות העבודות שהאיש הזה צייר ואייר ב-74 שנותיו. גם קריקטורות, גם פורטרטים של כמעט כל מי שנחשב בזמנו, ואפילו איורים למדע בדיוני. אבל אנחנו מעוניינים בעיקר בספרים לילדים שהוא אייר, וגם כתב. כשאייר לגדולים, איורים למגזינים ולפרסומות, או בספרי ילדים עם מסרים דידקטיים, הוא לא עיוות כל כך את הפרופורציות:

אבל בספרי ילדים, ובעיקר בספרים הומוריסטיים, הוא ידע לעוות את הסגנון שלו עד לכדי קריקטורה, ממש כמו בספר הכד החום הקטן:

או באיורים האלה:

המאייר הבא שאציג כאן היה צעיר מבטאליה בשלוש שנים. זהו יאן באלט, שחי בין השנים 1913-2009.

באלט היה ממוצא גרמני/הולנדי וגדל בגרמניה. הוא למד ציור והדפס בכמה בתי ספר, ואחד המורים שלו היה הקריקטוריסט הנפלא אולף גולברנסון (שכתבתי עליו הרבה ובקרוב אקדיש לו רשומה משלו).

לפני מלחמת העולם השנייה באלט היגר לאמריקה.

הוא חלם להיות צייר, אבל בתקופה שבה המופשט השתלט כמעט על האמנות, הוא הפך למאייר ועסק גם באיור מסחרי, באיור לאופנה, וכמובן גם באיור ספרי ילדים.

חלק גדול מהמאיירים של שנות ה-50, ובאלט הוא אחד מהם, עסקו גם באיור ספרי ילדים וגם באיור מסחרי ואפילו איור לתחום האופנה, וזאת מבלי לשנות כמעט את הסגנון שלהם:

בשונה מחלק מעמיתיו, למשל הזוג פרובנסן, האיור שלו הומוריסטי יותר, ורואים אצלו את ההשפעה של מורו, גולברנסון:

לפעמים, בשנות חייו האחרונות, הוא גם אייר איורים ארוטיים:

בשונה מבטאליה – שלפעמים מתבלבלים ביניהם – באלט הכניס פה ושם צללים ופרטים אנטומיים של אור וצל:

ב-1973 הוא השתקע בצרפת ומאז הפסיק לעסוק באיור ובאמנות מסחרית ועסק רק באמנות ובעיקר בהדפס.

אבל אם אתם שואלים אותי, גם ה"אמנות" שלו הייתה איור מובהק, פרט לכך שלא צוירה על פי טקסט:

אני מתקדם קצת עם הזמן ומציג לכם את לורן פוקס (1922-1976).

היא נולדה בברוקלין, למדה אמנות בכמה בתי ספר והצליחה מאוד כמאיירת בעיתונות גם בתקופה שהצילום השתלט על העיתונות.

רוב העבודות שלה היו בעיתונות בכיוון של איור לאופנה. מה שאומר שכל הנשים שלה היו דקות גזרה:

אבל היא איירה גם כמה ספרי ילדים, בעיקר ספרים לגיל הרך בסגנון חסר הקונטור:

אבל פוקס ציירה גם ציורי שמן רבים:

המאיירת הבאה היא לורה לאם, ילידת 1928:

לאם היא מעצבת שוויצרית שהתפרסמה בעיקר באיטליה בשנות ה-50 וה-60.

היא לא איירה ספרי ילדים, והבאתי אותה רק כדי להדגיש שאז, בשנים ההן, לא היה הבדל גדול בין האיורים שהיו בספרי ילדים לאיורים לפרסום ולאופנה.

את המאייר האחרון בחרתי להביא כדי לסכם את הכיוון שעליו בחרתי לספר, כיוון באיור ששלט כשאני וחברי למדנו איור בבצלאל. זהו ליאו אספינוזה:

מאייר בן זמננו שנולד בקולומביה וכיום חי ופועל בסולט לייק סיטי, יוטה. מבחינתי הוא נציג האיור שמשמר את הרוח ההיא של שנות ה-50 וה- 60, עם שינויים שאופייניים לזמן:

נראה לי שהוא מאייר במחשב. אבל נקודות המבט שלו הן כבר לא כל כך שמרניות כמו שראיתם אצל המאיירים הקודמים: