עמנואל לוצאטי – על מאיירים ועל מוזיקה

כמעט ולא היו בעבר, ואין גם היום, מאיירים טובים שעסקו רק באיור.

מוצרט לא חשב שהוא צריך לאייר ויוסיין בולט לא מוסיף להישגיו בריצה גם ספרי ילדים.

האם יש משהו במקצוע האיור שלא מביא סיפוק מלא למי שעוסקים בו? או אולי, שלא כמו הספורט למשל, איור לא דורש מאה אחוז של התגייסות ולמאיירים יש יותר פנאי לחפש ערוצי יצירה אחרים?

אבל ייתכן שההסבר הוא אחר.

המאייר הוא בעצם יוצר שעוסק בתגובה. בדרך כלל הוא מגיב על טקסט או על סיפור, אבל הצורך להגיב מביא אותו לפעמים גם למקומות כמו פוליטיקה וחברה, כמו שקרה לגורג' קרוקשאנק, לוויליאם מוריס, לוולטר קריין ולאחרים.

וכמובן לכתיבה, ויש המון דוגמאות של מאיירים שבחרו גם לכתוב, כמו יוזף לאדה, ויליאם הית רובינסון, נחום גוטמן, אבנר כץ, ירמי פנקוס ועוד רבים.

אני מוצא עניין מיוחד במאיירים שהושפעו או תרמו לעולם המוזיקה. בעבר פרסמתי שתי רשומות שעסקו במאייר גרארד הופנונג:

וגם רשומה שבה סיפרתי על הקשר של המאייר ארתור רקהאם לווגנר

עוד מאייר שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייו ומיצירתו הוא מוריס סנדק.

הנה מה שכתב עליו יהודה אטלס בפרק שעוסק בו בספר ילדים גדולים, שמוקדש ליוצרים אמריקאים בתחום ספרי הילדים:

פרנק קורסארו וכריסטפר מטליאנו, מנהלי האופרה של יוסטון, אהבו את האיורים של סנדק ושאלו אותו אם הוא מוכן לצייר תפאורות לאופרה. הקשר היה מיידי. השניים הבינו שיש להם משוגע למוצרט ברמה הגבוהה ביותר של השיגעון.

בכל הזדמנות סנדק היה משרבט שרבוטים מוזיקליים כאלו:

והוא שמח להפוך את האיורים שלו לתפאורות. הציורים שלו להפקה של חליל הקסם היוו חלק חשוב מההפקה וזכו בפרסים רבים.

ב-2005 הוריקן וילמה הרס את הרקעים לחליל הקסם, שהיו מאוחסנים במחסן בפלורידה, אבל סנדק הספיק לשחזר אותם לפני מותו.

וזה מביא אותי לגיבור הרשימה הזאת, עמנואל לוצאטי.

למרות שלא הכרתי את האיש, אני מרשה לעצמי לקבוע שמדובר באישיות מעניינת ובלתי רגילה.

את המשפט "למרות שלא הכרתי את האיש" כתבתי כי לוצאטי האיטלקי ביקר כמה פעמים בארץ ואף אייר פה כמה ספרים, ביניהם את הספר הזה שכתבה מיכל סנונית:

ואת הספר הזה שכתב מאיר שלו:

בכמה איורים שלו אני מזהה יסודות ציוריים שמזכירים לי ציורים מסוימים של יוסל ברגנר בן גילו:

הנה ציורים של ברגנר:

וזה גורם לי להרגיש קרבה אל האיש.

הוא נולד בג'נובה לאב יהודי וכאשר מוסוליני עלה לשלטון המשפחה שלו נמלטה לשוויץ, שם למד אמנות בלוצרן.

בשנת 1947 חזר לג'נובה ושם חבר לאנשי תיאטרון והפך למעצב במה.

האיור האחרון הוא סקיצה תלבושות שלוצאטי עיצב להצגה בתיאטרון הבימה.

בעודו עוסק בתיאטרון התחיל לוצאטי גם להפיק סרטי אנימציה, ביחד עם ג'וליו ג'אניני (Gianini).

הזוג ג'אניני-לוצאטי יצרו סרטי אנימציה רבים, שהטכניקה בהם הייתה די פשוטה: רוב התנועה נוצרה על ידי הזזת יחידות גזורות. הם כמעט לא השתמשו באנימציה קלאסית באיורי רצף רבים.

מי שיבקר במוזיאון "מגדל דוד" בירושלים יוכל לראות גם את הסרט "ירושלים" לפי תסריט של מאיר שלו, קריינות של יוסי בנאי ומוזיקה של יוני רכטר.

לוצאטי היה יוצר מגוון וחרוץ שאין רבים כמותו. הוא עבד בכל סוגי החומרים, יצר בובות ואייר המון ספרי ילדים (וזה כאמור מלבד הפעילות העצומה שלו בתיאטרון ובקולנוע). למרות שהוא הרבה להשתמש בניירות, בבדים ובחומרים אחרים, הכלי שמוביל את האיור שלו הוא בדרך כלל קו של מכחול ובמקרים רבים הוא מזכיר את אנדרי פרנסואה ואלי גם  ושפע ממנו.

אפשר לזהות אצלו השפעות מסול סטיינברג:

וכמובן ממארק שאגאל.

הנה אוסף של איורים שלו מתוך ספרי הילדים. תוכלו לזהות את כיפה אדומה, פינוקיו, אליס, ועוד ועוד…

אחת היצירות הידועות שלו היא חליל הקסם. הנה כמה ציורים ממנו:

חברים תיארו את לֵלֵה – זה היה כינוי החיבה שלו – כאדם צנוע, ידידותי, תמיד בתנועה ומוקף בחברים.

מעצב אחד שקבע איתו ארוחת צהריים ברומא, הופתע שללה הגיע עם קבוצה של 16 מכרים וחברים.

אולי בגלל כל התכונות האלה לא יכולתי שלא להיזכר ביוסל ברגנר.

עוד משהו על חליל הקסם:

האופרה הזאת קסמה לרבים. הנה למשל כמה עבודות של דייוויד הוקני:

רבים מהמאיירים והציירים שעיצבו את פפגנו ציירו אותו עם כלוב על הגב. הנה אוסף די מקרי של פפגנואים (בלי שמות האמנים):