הדמויות האלגוריות של טניאל

רוב מי שמתעניינים באיור מכירים את השם ג'ון טניאל כמי שאייר את אליס בארץ הפלאות.

מי שמכיר את תולדות האיור בעיתונות ובכתבי העת יודע שטניאל היה הקריקטוריסט הפעיל ביותר שפעל אי פעם בעיתונות המודפסת.

הנה כך הוא נראה עם השפם שלו:

הרשומה הזאת מוקדשת לאיורים שלו בפאנץ' ובעיקר לדרך שבה הוא השתמש בדמויות אלגוריות בקריקטורות שלו.

כשטניאל מת בגיל 93 בשנת 1914, הוא השאיר ירושה: עשרת אלפים פאונד לקרובים ולידידים; מעל 2000 קריקטורות לפאנץ' ולהיסטוריונים של העתיד; 38 ספרים שאייר לאספני הוויקטוריאני, ואת האיורים לשני הספרים, אליס בארץ הפלאות ואליס בארץ המראה, שפרסמו את שמו בעולם.

טניאל היה שייך למה שכונה "תור הזהב של האיור האנגלי במאה ה-19".

הוא היה נצר למשפחה הוגנוטית וגדל בשכונת קנסינגטון בלונדון. הקשר שלו עם בניו של צייר בשם ג'ון מרטין הביא אותו להתעניין בציור. מלבד כמה שיעורים באקדמיה לאמנות, שעליהם היה מוותר בקלות לדבריו, כמעט שלא למד לימודי אמנות מסודרים.

אבל הוא בורך בזיכרון חזותי יוצא מגדר הרגיל, וזה גרם לכך שהוא כמעט לא צייר מהסתכלות. הדבר הזה מעניין במיוחד כשמדובר בתקופה שבה שלטה באמנות באנגליה התפיסה של ה"פרה רפאליטים" שנקראה "האמת לפי הטבע", וכל הציירים עבדו עם מודל.

כשהיה בן 16 הציג תערוכה בגלריה "סאפולק" וכל הציורים נמכרו לשחקן אחד, טיירון פאור שמו.

בגיל 30 הוא כבר היה מאייר ספרים די ידוע, ואז פנו אליו עורכי הפאנץ' לבוא ולהחליף את ריצ'רד דויל. דויל הקתולי עזב בכעס את הפאנץ' בגלל ביקורת על האפיפיור שפורסמה בכתב העת.

ומכאן התחילה הקריירה שלו, שאין דומה לה בקריקטורה בעיתונות.

במשך 50 שנה(!) היה טניאל הקריקטוריסט הראשי של הפאנץ'.

משמעותו של "הקריקטוריסט הראשי" הייתה שהקריקטורות שלו (שלא נקראו קריקטורות אלא Big Cuts) התפרסמו בכל גיליון על עמוד שלם (ולפעמים על יותר מעמוד), כאשר מצדו השני של הדף לא הודפס דבר כדי לאפשר לקוראים לחתוך את העמוד ולתלות אותו, ואכן רבים עשו כך.

להחלטה על הרעיונות של ה"ביג קאטס" היו שותפים רוב חברי המערכת, ולמעשה מעט מאוד מתוך 2300 האיורים שטניאל צייר במשך 50 השנים היו על בסיס רעיונות שלו. מה גם שדעותיו הפוליטיות של טניאל השמרן לא תאמו כל כך את הקו הליברלי של הפאנץ'.

חבורת העורכים והכותבים הייתה יושבת סביב השולחן המפורסם של הפאנץ' ומעלה רעיונות (זה הזכיר לי קצת את ראשיתו של המוסף "דבר אחר", שהדינמיקה בו הייתה דומה). אחד הבולטים בשולחן היה ויליאם מייקפיס תאקרי, שפרט להיותו סופר הוא היה מאייר מחונן וחלק מהרעיונות היו שלו.

כשהוחלט סוף סוף על רעיון, היה שרלי ברוקס משליך סכין ותוקע אותו בשולחן – סימן שהעניין סגור.

טניאל, שלא תמיד היה נוכח בישיבה הזאת, היה מקבל את הרעיון ביום רביעי בערב, חושב על זה ביום חמישי ומכין סקיצה ראשונית. ביום שישי הוא היה מכין את האיור ומעביר אותו בעזרת נייר העתקה ללוח עץ, שבערב היה עובר לחרט, בדרך כלל לסווין המפורסם, גדול החורטים של התקופה ההיא.

"ביום שני", סיפר טניאל, "הייתי מקבל את העיתון המודפס ולא היה לי אומץ לפתוח אותו. הייתי מעביר את הגיליון לאחותי, ורק לאחר שהציצה בו היא הייתה נותנת לי, ואז הייתי חוטף סוג של כאב".

האם הכאב שעליו סיפר טניאל היה נגרם מהאופן שבו סווין חרט את הציור או מהרעיון שבדרך כלל לא הלם את דעותיו?

אני מניח שגם וגם.

לפני כמה שנים העליתי כאן פוסט שכותרתו משרוליק ועד ג'ון בול.

הנה הפתיחה שלו:

מה עשו ציירים או קריקטוריסטים כשרצו להגיד בציורים שלהם משהו על איזו ארץ, אנגליה, אמריקה, צרפת או אפילו ישראל? הם המציאו דמות אלגורית שהקהל שלהם זיהה בה את הארץ אליה התכוון הקריקטוריסט. אבל האם באמת הקריקטוריסטים הם שהמציאו את הדמויות? (יום אחד אביא כאן רשימה מורחבת יותר על שימוש באלגוריה בקריקטורה ובאיור, אבל הפעם אני מתייחס רק לדמויות שמסמלות אומה).

כולנו מכירים את הדמות שנקראת "שרוליק" שעיצב הקריקטוריסט הנודע דוש. דוש עצמו, שנולד בהונגריה, לא היה דומה בצורתו במשהו לשרוליק שלו:

בניגוד לכמה דמויות אלגוריות שנראה בהמשך, שרוליק הוא דמות חיובית. כמעט שלא ראינו אותו בהקשר שלילי, בוודאי לא בקריקטורות של יוצרו.

הזכרתי את מוצאו של דוש מפני שאת הדמות שתהיה פה במרכז הרשומה הזו, ג'ון בול  האנגלי, המציא רופא סקוטי.

הנה הדמות הטיפוסית של ג'ון בול:

וכעת לעיקר הרשומה, שאני מגדיר אותה כך:

השימוש הנרחב שעשה ג'ון טניאל בדמויות אלגוריות

כמעט בכל "ביג קאט" כזה של טניאל אפשר למצוא לפחות דמות אלגורית אחת.

הנה כמה דוגמאות של הדמויות הידועות, שלא היו פרי המצאתו של טניאל – הוא רק צייר אותן בסגנון שלו:

פרט לדמויות האלו היה גם מר פאנץ', כלומר הדמות שייצגה את הפאנץ', ובדרך כלל את דעותיהם של עורכיו. מדובר בדמות הזאת:

את מר פאנץ', שהיה הסמל של כתב העת, עיצב ריצ'רד דויל, קודמו של טניאל.

למרות שהיה לפאנץ' אף ארוך, אף אחד לא חשד שהוא יהודי, והוא היה יכול להופיע בכל מיני צורות ולבוש. הנה כמה ציורים של מר פאנץ' בהם טניאל התאים אותו לנושאים שונים:

בדמות הזאת השתמשו מדי פעם גם המאיירים האחרים של הפאנץ', זאת בניגוד לשימוש האלגורי בדמויות האחרות, שהיה בעיקר נחלתו של טניאל.

את אנגליה ואת בריטניה ייצגו כמה דמויות. הידועה שבהן הייתה כמובן ג'ון בול. בעבר תיארתי בהרחבה את קורותיו של ג'ון בול, והנה עוד מהרשומה ההיא:

מי שהגה אותו היה אחד הסאטיריקנים החשובים של המאה ה-18, ג'ון ארבותנוט. (הוא הרופא הסקוטי שהוזכר לעיל). זה התחיל בסדרת רשימות סאטיריות שגיבורן היה ג'ון בול, "אנגלי טיפוסי", קתולי, פשוט הליכות, שמן ובעל אופי הפכפך. לימים הפך אצל הסאטיריקנים והקריקטוריסטים  גם לאיש כפר, אוהב שתייה וכלבים, ומתעב אינטלקטואלים.

הנה כמה קריקטורות של טניאל שבהן מככב ג'ון בול:

לפעמים נאלץ טניאל להוסיף לו גם אישה. למשל:

הרי לא יעלה על הדעת שג'ון בול עצמו יגיש משקה לאורח המסכן, כלומר לסנטה קלאוס שמגיע מהסופה.

אבל היה גם ייצוג ל"בריטניה", גברת די כבודה, שקיבלה מדי פעם צורה שונה, לפי הנושא. הנה כמה דוגמאות.

היא יכולה להיות צעירה ונאה, כמו כאן כשהיא פוגשת את קולומביה האמריקאית:

או קצת יותר מלאה, כמו כאן:

או מלאה מאוד, כמו באיור הזה:

ולפעמים אישה מיושבת, שמזכירה קצת את המלכה ויקטוריה:

ואם היה צריך, הוא עיצב אותה כמו איזו רוכלת, כשהיא משוחחת על ענייני כספים עם ראש הממשלה פלמרסטון:

בריטניה יכולה להיות מיוצגת גם על ידי האריה הבריטי, כמו האריה הזה:

שהצרפתים משחקים איתו ב"חמור ארוך" (הצרפתים הם כמובן צפרדעים אבל בלבוש צרפתי למהדרין).

ואפשר להרכיב אותו על גוף של ג'נטלמן בריטי:

כשהוא מופתע מהביקור של הדוב הרוסי.

ולפעמים הוא מלביש עליו גם את ה"יוניון ג'ק", כמו באיור הזה:

גם לאמריקה יש יותר מדמות אחת. יש את האישה קולומביה שבדרך כלל נראית צעירה וחטובה. כאן היא בחברתו של הנשיא האמריקאי, הגנרל גרנט, שטניאל צייר אותו בצורת יוליסס:

ויש כמובן את הדוד סם האמריקאי, שקדם לו "האח יונתן". טניאל היה משתמש באח יונתן כשהיה מעמת אותו עם ג'ון בול, כמו כאן:

או כאן, מול מר פאנץ':

ולפעמים הוא היה משתמש בדוד סם בעיקר בבעיות אמריקאיות שלא קשורות לאנגליה, כמו במקרה הזה:

כשזה התאים למילים של השיר "ינקי דודל בא לעיר, ברכיבה על פוני", אז הוא היה ינקי דודל:

אלה היו דמויות שכולם הכירו היטב, וטניאל (כמו קריקטוריסטים רבים אז והיום) לא נזקק לכתוב עליהן את שמן. אבל פה ושם היה צורך לסמן במילים את הדמות, שאם לא כן איך ידעו הקוראים שמדובר ב"סוציאליזם"?

(בטקסט המצורף טניאל מתנצל בפני ג'ון אברט מילֶה, הצייר הפרה-רפאליטי, שכנראה הדמות מצוירת על פי דמות שלו).

או מי היה יודע באיור הבא שמדובר ב"רוח האנרכיה" אם טניאל לא היה כותב את שמה?

ואיך היו הקוראים יודעים שהגברת החביבה הזאת היא "רוח חג המולד" או ה"צ'ריטי"?

אגב, על הדמות שאיתה היא משוחחת לא היה צריך לכתוב שם, שכן שמה מופיע בטקסט המצורף מתחת לאיור. שמו של האיש הזה הוא "באמבל". באמבל, למי שלא זוכר, הוא דמות מ"אוליבר טוויסט" שהפך אצל קוראי האנגלית לשם נרדף לרדיפת שררה ועושר.

וכאן אנחנו מגיעים גם לשימוש הרחב של טניאל בדימויים מהספרות. הנה למשל המכשפות ממקבת, שיושבות סביב סיר שעליו כתוב ,הברית הקדושה:

הברית הקדושה הייתה משהו שקדם ל"שוק המשותף". זאת הייתה ברית די רופפת שבה היו שותפות חלק ממדינות אירופה, שנחתמה ב- 1815 בפריז.

הנה עוד דימוי ממחזה של שייקספיר – הפעם מחלום לילי קיץ:

חלומו של האדם העובד. שייקספיר, אגב, שימש היטב את טניאל.

ולפעמים היה צריך להמציא משהו שיסמל איזה מושג שהופיע פתאום בחיים הציבוריים, והמאייר הרגיש צורך להפוך אותו לדמות.

למשל באיורים האלה:

ה"באלוט ביל" – איזה חוק שהיה קשור בבחירות חשאיות – וטניאל המציא עבורו את הדמות הזאת עם המצלמה (מזכיר לכם משהו?), שהופיעה בכמה קריקטורות, והקהל כבר הכיר אותה.

הנה עוד דמות שטניאל המציא:

היא בעצם מסמלת את חוק חינוך החובה חינם, שרק אז החל להיכנס די בקושי לחיים. בין היתר בגלל שהיה צריך להוציא ילדים ממעגל העבודה.

כשהיה ג'ון טניאל בן 73 המליץ עליו גלדסטון כזכאי לתואר, ואכן בית המלוכה העניק לו תואר "סר" (דיקנס, לואיס קרול ותאקרי למשל לא קיבלו), וציין שזה "בזכות ההומור הנפלא שלו".

אם אתם שואלים אותי, במקום שבו חיו אנשים כמו אלכסנדר פופ, ג'ונתן סוויפט, ג'ורג' ברנרד שו, פיטר קוק וג'ון קליז, ואמנים כמו הוגארת, ויליאם הית רובינסון, רונלד סירל וראלף סטדמן – שאף אחד מהם לא קיבל תואר על תרומתו להומור הבריטי, התואר של טניאל היה בעיקר על התמדה ועל זה שבעצם הוא הצליח במשך 50 שנה להלך בין הטיפות ולא להרגיז אף אחד. או אם תרצו, וזה ממש אותו דבר, להרגיז את כולם (מלבד לואיס קרול).