ברשומה הקודמת בנושא הבאתי איורים שלי לשלושה ספרים שיצאו בעברית, בהם סיפורי חלם, שכתבה נורית יובל וערכה עטרה אופק.
כאן אני מביא את הטיפשות גם של אנשי חלם וגם של ערים אחרות, כפי שאיירו אותה מאיירים אחרים, רובם מחו"ל.
אפתח באופן לא מפתיע בסיפורי העיר שילדה, כפי שכתב אותם אריך קסטנר ואייר ולטר טרייר, ששיתף איתו פעולה בספרים רבים.
סיפורי שילדה הופיעו בספר הזה:
בניגוד לאנשי חלם, שסיבת הטיפשות שלהם לא ברורה, אנשי שילדה על פי קסטנר היו חכמים מאוד בעבר ושילמו על כך מחיר גבוה, ולכן החליטו שעדיף להיות טיפשים.
הנה הקטע שבו מספר קסטנר על ההחלטה הזו שלהם:
האיורים המצוינים לחכמי שילדה נעשו בידיו הקסומות של ולטר טרייר (1951-1890).
טרייר זכה אצלי למילים רבות.
אזכיר כאן שוב שטרייר, שהיה ממוצא יהודי, עזב את גרמניה כשהנאצים עלו לשלטון ועבר ללונדון והיה המאייר של כל העטיפות של "ליליפוט", ובשנת 1947 היגר לקנדה.
הנה כמה מהאיורים שלו:
גם הורסט למקה אייר הרבה לקסטנר, כולל לאנשי שילדה:
ונחזור לחלם.
אפתח בשני מאיירים ישראלים שאיירו את אנשי חלם (יש כמובן יותר. פה בחרתי רק בשניים). שניהם איירו את סיפורי חלם, שיצא גם בעברית וגם באנגלית.
הראשון הוא שי צ'רקה, והנה איור שלו:
מכיוון שהספר שצ'רקה אייר יצא גם באנגלית, האיור הזה מופיע הרבה ברשת.
שי נולד בשנת 1967. הוא היה חבר בתנועת בני עקיבא, והוא מאייר ויוצר קומיקס פעיל ומצליח למרות שלא למד בשום מוסד לאמנות.
המאייר הישראלי השני הוא עומר הופמן, מהדור הצעיר של המאיירים הישראלים (צעיר יחסית לדור שלי כמובן). הוא צעיר מצ'רקה בעשר שנים, פעיל מאוד בתחום הקומיקס וזכה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. הנה עטיפת הספר חכמי חלם שהוא אייר:
מכאן למאיירים לא ישראלים, אם כי מטבע הדברים רובם יהודים כמובן.
הראשון הוא סולומון יודובין, שחי בין השנים 1954-1892. יודובין הוא צייר וגרפיקאי יהודי רוסי, שבניגוד לעמיתיו מארק שגאל ואל ליסיצקי למשל, לא נתפס בקסמי האמנות המודרנית ונשאר פיגורטיבי וריאליסטי. לאורך כל הקריירה שלו אייר ספרים רבים, רובם קשורים להווי היהודי.
הנה שני איורים שלו לחכמי חלם:
במוזיאון ישראל שמור אוסף של עבודותיו.
המאיירת הבאה שמה מליטה קראוס, שנולדה ב-1954. אני אוהב מאוד את העבודות שלה. כאשר היסוד הדקורטיבי לא עושה מהאיור קישוט, שלפעמים מביא אותו למחוזות הקיטש, אני רואה בכך הישג לא מבוטל:
האמן הבא הוא פרדריק הלפרן (F. Halpern). הוא הוכשר כאמן הדפס בווינה ובפריז, ורוב שנותיו חי באוסטרליה. הנה איך שהוא ראה את חכמי חלם:
והנה עוד מאיירת, שלצערי אין לי פרטים עליה. שמה ליליאן פישל (Lillian Fischel) ואני אוהב את האיורים שלה:
את המאייר הבא אין צורך להציג, וכוונתי למוריס סנדק (2012-1928) מגדולי המאיירים (והסופרים) בדורו (דורנו…). החלמאים שלו הם החלמאים הכי ידועים בארצות הברית:
בעיניי, האיורים של סנדק לחכמי חלם הם מהטובים שלו.
גם מי שהולך בדרכו של סנדק, המאייר הנפלא אורי שולביץ, שהיה בעבר ישראלי וכיום מאייר חשוב בארצות הברית, אייר ספר על אנשי חלם:
הנה איור של אורי מתוך הספר:
את אורי הכרתי דרך חברו הקרוב אהוד בן-עזר.
הנה אורי, אהוד ואני באחד הביקורים שלו בארץ:
ומכאן אני מגיע לגותם (Gotham), אותה כבר הזכיר חברי איסי שק בהערה לרשומה הנ"ל, איך מציירים טיפשות.
לאנגלים יש כמה מקומות שזכו להתפרסם כמקומות שהטיפשים גרים בהם, ולפעמים אפילו מחוזות שלמים, כמו יורקשייר. אבל גותם היא החלם הכמעט רשמית של האנגלים.
על פי אגדה משנת 1874 רצה אחד המלכים לסלול במרכז העיירה דרך רחבה, "דרך המלך". מכיוון שאנשי העיירה לא ראו את זה בעין יפה הם התחזו לטיפשים, וכאשר שליחי המלך באו לתור את העיירה מצאו את התושבים עוסקים במעשי טיפשות כגון ניסיון להטביע צלופחים או להקים גדר סביב עץ שעליו עמדה קוקייה כדי שהיא לא תעוף משם.
הנה שתי עטיפות של ספרים שעוסקים באגדות גותם:
כמו במקרה של שילדה, גם אנשי גותם נשארו בתודעה ובסיפורים כטיפשים.
מה שחיזק את הדימוי של גותם כעיירה של טיפשים היה השיר מהקובץ אימא אווזה משנת 1765:
Three wise men of Gotham
Went to sea in a bowl;
And if the bowl had been stronger
My song would have been longer.
שבתרגום חופשי הוא יהיה כך:
שלושה חכמים מגותם
ירדו לים בקערה,
ואם הקערה הייתה חזקה יותר
היה השיר שלי ארוך יותר.
השיר הזה זכה לאיורים רבים. הנה כמה מהם:
רוב המאיירים ציירו את החכמים בתוך הקערה, שכן הרעיון שהם טבעו בסוף מופיע בשיר רק באופן מרומז, והוא בעצם סוג של הפתעה. אבל כמו תמיד יש מאיירים שנוטים להסביר ולגלות יותר מדי, כמו האיור הזה.
*
לא כיסיתי כמובן את כל הסיפורים על מרכזי הטיפשות שקיימים בעולם, שרובם כמובן נכתבו על ידי חכמים, כמו כותב רשומה זאת.
וכמובן, כדרכי לא התייחסתי למרכז הטיפשות הכי מדאיג של ימינו.
