השאלה "איך מציירים טיפשות?" היא היום רלוונטית יותר מתמיד. אבל בספרי הילדים, ובעיקר בערים כמו חלם או שילדה, מדובר בטיפשות נטו ולא בטיפשות פלוס רוע ושחיתות, כמו הטיפשות שאנחנו חשופים לה היום.
ברשומה הזאת אעסוק בניסיונות שלי ושל אחרים לאייר טיפשות וטיפשים.
בשנת 1986 בהוצאת יצאה בהוצאת ענבל (שכבר מזמן לא קיימת), סדרת ספרים בשם שוטים וליצנים, בעריכתה של עטרה אופק. בספרים רוכזו סיפורי העיר חלם. התבקשתי לאייר שלושה ספרים מהסדרה.
מי שכתבה, או יותר נכון ניסחה, את הסיפורים הייתה נורית יובל, בעצמה מאיירת מחוננת.
הנה עטיפות הספרים:



בסך הכול היו בשלושת הספרים האלה 16 סיפורים, וכאן אני מביא איור אחד מכל סיפור.
הראשון נקרא כיצד נולדו התושבים החכמים של העיר חלם:

השני, בניין בית המקדש:

התאורה ברחובות חלם, שם סופר איך הם תפסו ואסרו את הירח:

העיר חלם מתרחבת – זוכרים איך החלמאים דוחפים את ההר?

השַמָש החלמאי – על אותו שמש זקן שלא הצליח לרוץ כל בוקר לדפוק על התריסים כדי להעיר את התושבים ל"סליחות", אז הביאו את התריסים אליו:

התיש החלמאי:

אני זה הוא:

המגיד שהמליט עגל:

מעשה בלביבות:

מעשה בחתול:

חורים של כעכים:

נעלי הזהב של המלך:

דגים מלוחים:

השמש ואבני הריחיים:

שוט הקסמים:

טחנת הקמח:

השתדלתי להקפיד בשלושת הספרים על סגנון אחיד.
הייתי מושפע מרלף סטדמן, ואפשר לראות את ההתזה הגסה שסטדמן היה משתמש בה אז. את השילוב בין קו דק של ציפורן לקו של מכחול, ולפעמים את ה"הלְבָּנָה" של הצבע על ידי הרטבה במים וספיגה.
הטיפוסים הם כמובן סטריאוטיפים של יהודים גלותיים, עם הכובעים, השלייקעס והמגפיים, שהדגשתי בצבע שחור. לכולם יש כמובן זקנים.
באותה שנה (1986) יזם האנימטור הידוע דודו שליטא, שהיה אז בקיבוץ עין-גדי והקים שם סטודיו לאנימציה, פרויקט – סדרת סרטים מצוירים על עיר בשם "סמארטוויל":

הנה שער החוברת שבה פורסם המיזם:

בחוברת היו כמה איורים שעשיתי, ובהם המצאות שהמציאו הגאונים של סמארטוויל, והנה הם:







לצערי הפרויקט לא קרם עור וגידים בסופו של דבר.
מאחר שכמה מקוראיי טוענים שהרשומות שלי ארוכות מדי, אפסיק כאן, וברשומה הבאה אביא עוד איורים לאנשי חלם ואולי גם למקומות אחרים שנודעו בטיפשותם, איורים שנעשו על ידי מאיירים שונים בעולם.







במידה של התנצלות אומר ללא כחל ושרק, שאבא של סבי (= סבא של אבי) היה יהודי חלמאי (א כעלמער ייד). כמו רוב יהודי האזור בסוף המאה ה-19, הוא היה יהודי חסיד מאחת מחסידויות גליציה המערבית (אם כי העיר Chełm לא ממש השתייכה לגליציה, אלא לפלך לובלין הסמוך לווהלין, היום באוקראינה). סימוכין למוצאי יש לפי השתקפותי במראה; אבל אני חי עם זה.
ככל שאבי המנוח אמר לי, החלמאים עצמם, יהודים טיפוסיים למרחב הגדול של מזרח אירופה לפני המלחמה, לא ידעו איך הסיפור הזה נפל דווקא עליהם. עד היום בארגון יוצאי חלם עושים בחוכמה ומתעלמים מהסטיגמה.
אבל תנוח דעתנו: בעוד מדינות העולם ישנן קהילות שחבריהן נחשבים טיפשים, עם מאפיינים חוצי תרבויות. למשל אחד מסיפורי חלם מספר על החתול המשתרר על בית המדרש, ורוצים לסלקו משם. הגבאי שם נפשו בכפו, עולה לעליית הגג וקופץ עם החתול בידו למטה, שתיים-שלוש קומות. החתול נמלט … אותו סיפור ישנו בספר חכמי שילדה (Schildbürger) שעיבד אריך קסטנר, רק ששם זה שמש הכנסיה. אין הבדל גדול. למה דווקא שילדה הדמיונית (כשם העיר Schilda בחבל הארץ לוזאטיה בבראנדנבורג, לא הרחק מדרזדן של קסטנר), איש אינו יודע, אבל סיפורי שילדה המקוריים הם מהמאה ה-16; כפי שסיפורי חלם שלנו ישנים מאלה שפורסמו באמצע המאה ה-19. אם נחפש יש סיפורים דומים בארצות האיסלם, ברוסיה, ואפילו בכפר גות'האם (Gotham) ליד נוטינגהאם, שדני קרמן האנגלופיל בוודאי יודע עליהם.