את הרשומה הזאת אני מקדיש לכל אלה שחושבים שברגע שנתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים הכול פה יהיה נפלא.
הסיפור על העז, שברגע שמוציאים אותה מהבית יש רווחה גדולה, כבר הפך להיות חלק מהתרבות שלנו. מספיק להגיד “להוציא את העז” כדי שהשומע יבין את ההקשר.
אבל יש עוד סיפורים דומים, כמו ההוא שהולך כל היום עם נעליים לוחצות כדי שבערב הוא יחלוץ אותן וינשום לרווחה:
או ההוא ששואל את חברו:
“למה הפנים שלך מפויחים?”
“החותנת ביקרה אותנו”, עונה החבר.
“אז למה הפנים שלך מפויחים?”
“היא שהתה אצלנו שבועיים”.
“אז למה הפנים שלך מפויחים?”
“היום היא נסעה”.
“אז למה הפנים שלך מפויחים?”
“נישקתי את הקטר!”
ויש, אני מניח, עוד סיפורים שמזכירים במנגנון שלהם את “הוצאת העז”.
אז למה דווקא זה הפך לסיפור האייקוני?
בגלל סיבה פשוטה – בסיפור העז מעורב גם רב שנותן עצות.
ולכן בעיני רבים הסיפור הזה עוסק בעיקר בחוכמתו של הרב. ויש שיגידו שיש בו דוגמה נפלאה, שמלמדת אותנו שחייבים להקשיב לרב גם כשהעצות שלו נראות מטופשות ומנוגדות להגיון. ואם תפליגו, אז יש פה אפילו משל נאה על ההיגיון היהודי בכלל.
אז כאמור הגיבורים הקבועים הם הרב והעז. אני כותב “קבועים” כי לשאר יש תחליפים בגרסאות השונות. במקום הגבר שבא לרב, אפשר למצוא כמה גרסאות גם אישה, ואפילו ראינו שמישהו המשיל את העז לבעל, מה שהופך את מוסר ההשכל לכזה: “את רק צריכה להעיף את הבעל מהבית ותהיה לך רווחה”.
יש שמקצרים ומספרים רק על עז שמכניסים אותה ומוציאים. יש כמובן גם את הגרסה המקובלת, שבה קודם הרב שואל אותו “אילו בעלי חיים יש לך?” והאיש אומר “שש תרנגולות, פרה ועז”. ואז יש שלוש פעימות, כאשר העז היא השלישית. וראיתי גם גרסה שבה יש שלוש עיזים, עז אחת בכל פעימה.
גם בקשר של המתלונן והרב יש ניואנסים שכדאי לשים לב אליהם.
בכמה גרסאות, כולל זאת שאפרים סידון כתב ואני איירתי במהדורת “פיג’מה” היוזמה ללכת לרב היא של האישה.
כלומר הגבר במקרה הזה הוא רק שליח (אם האישה סבורה שהרב יכול לעזור למה היא לא הולכת בעצמה?).
בגרסאות רבות, לפני שהרב מציע את ההצעות, הוא שואל את האיש: “אתה מבטיח לעשות מה שאציע לך?”
האם זה נועד להסביר לקורא למה האיש מבצע דבר שנראה מנוגד להיגיון?
בחיי היום-יום שלנו, ובעיקר בתחום הפוליטי, אין כמעט יום שלא מכניסים איזו עז, או שמוציאים אותה. משל העז הוא המשל הכי מצוטט. בין אם מדובר בשעון קיץ, שמוּצא על ידי שעון החורף, או שזה איזה מס שמתבטל בלחץ של מישהו וכן הלאה. כלומר, בניגוד לסיפור המקורי, בפוליטיקה יש כאלה שמרוויחים לא רק כשה”עז” יוצאת, אלא גם כשהיא נכנסת.
בסיפור המקורי, הרב לא מרוויח כלום מהעצות שהוא נותן. אלא אם הוא מקבל תשלום עבור עצות, מה שלא מוזכר בשום גרסה.
וכאן אנחנו מגיעים לעז עצמה.
אבנר כץ חברי וגדול המאיירים אמר פעם: “כשאני צריך לצייר ילד שזורק אבן על ילד אחר, אותי מעניין לצייר את זה מנקודת מבטה של האבן…”
מה אנחנו יודעים על העז של המתלונן? העז היא רק משהו שצריך להגדיל את הצפיפות ואין לה שום אישיות משלה. ייתכן שמכאן הביטוי “ומה אני, עז?”
בספר שלנו, במהדורת פיג’מה, איירתי את הגיבור (ששמעו שמעון) מנסה להכניס את העז והיא נראית מתנגדת. אין לה עניין להיכנס ולגור בבית כל כך צפוף.
ומהעז אני מגיע לרב, וכאן יש סיפור אישי.
לא היה מקרה שבו איירתי באיזה ספר רב, שלא התבקשתי על ידי הסופר או העורך לעדן אותו. וגם כאן בספר צפוף בבית התבקשתי לשנות את האיור הזה:
למרות שאנשי פיג’מה טוענים בתוקף שפיג’מה איננו מוסד דתי, כשהם ראו את האיור הנ”ל הם ביקשו שאעשה את הרב יותר נחמד, ואם אפשר גם יותר צעיר.
לא התווכחתי, וככה נראה הרב בספר:
גם המתלונן שמעון עבר כמה גלגולים. השניים שהגיעו לגמר היו אלה:
הנה שמעון המסכן לאחר שהכניס את התרנגולות (שימו לב לנוצות):
והנה הוא לאחר שהכניס את העז:
והנה שמעון השמח:
עבור מאייר, לצייר צפיפות זאת ממש חגיגה.
הנה הבית הצפוף בפתיחת הסיפור, לפני שהכניסו לתוכו את כל החיות:
וזה אותו בית, אחרי שהוציאו ממנו את כל החיות:
ההבדל הוא רק בפרצופים של הדיירים.
והנה הבית הצפוף ביחד עם החיות:
הרעיון להעלות רשומה על צפוף בבית עלה לי כשהגעתי לפני שבועות אחדים, יחד עם אפרים סידון, למפגש עם ילדים בבית הספר הדר בפתח תקווה, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה. הדרך שבה הילדים ניסו להראות צפיפות עניינה אותי מאוד. הנה דוגמאות של ציורי הילדים:
ואז שמתי לב לתופעה מעניינת בציורי הילדים:
הצפיפות כמעט שלא נראית בציורים שלהם, מהסיבה הפשוטה שרוב הילדים לא יודעים לצייר דמות או חפץ שמסתירים דמות או חפץ אחר, וכך כאשר כל דמות או חפץ נראים בשלמותם קשה מאוד להמחיש צפיפות, כפי שנוכחתם…
ועוד כמה הרהורים על הסיפור הזה:
בגרסאות רבות, הרב מסיים את הסיפור כשהוא מדגיש שבסך הכול מצבו של המתלונן הוא טוב, שהרי יש לו דירה. “תחשוב על אלה שאין להם דירה בכלל”. ואני מוסיף: “וגם אין להם עז…”
בכל מיני סדנאות שנועדו לשחרר את המטופלים מלחץ, משתמשים גם בסיפור העז, ושם הרעיון הוא ללמד את הנזקקים איך להוציא את העז בכוח הרצון שלהם מבלי להזדקק לרב (מדובר בסדנאות של חילונים כמובן).
ועוד משהו שקשור לרב והפעם מדובר ברב אמיתי:
מצאתי ברשת רשימה של הרב עדין שטיינזלץ, שבה הוא מתאר את גרסתו של הרבי מלובביץ’ לסיפור העז, שעיקרו הוא שהרב מעמיס על המתלונן עוד ועוד “עיזים” – כלומר מצוות המשולות לעיזים – אבל בלי להוציא אותן… מעניין אם תסכימו איתו:
תגובות פייסבוק