אהרן בכר – בוהמיין שנשכח
במקרים רבים לא ידעתי עד הרגע האחרון מה אהר'לה יכתוב, ואז תמיד יכולתי לצייר משהו סביב כוס בירה עם סיכוי קטן מאוד שאטעה.
במקרים רבים לא ידעתי עד הרגע האחרון מה אהר'לה יכתוב, ואז תמיד יכולתי לצייר משהו סביב כוס בירה עם סיכוי קטן מאוד שאטעה.
אנשי שילדה על פי קסטנר היו חכמים מאוד בעבר ושילמו על כך מחיר גבוה, ולכן החליטו שעדיף להיות טיפשים.
האם המשחק הזה של מילים מצוירות הוא פשטני ולא מעמיק, או שמא יש בו משהו מעבר?
הקשר עם שני העורכים והאיור למוסף זכורים לי כאחת התקופות הנעימות והיצירתיות של חיי המקצועיים.
לא נוח לקרוא את הספרים הקטנים האלה, ולמרות שהמילים "ספרי כיס" מופיעות בכל הפרסומים, קשה להכניס אותם לכיס.
השאלה "איך מציירים טיפשות?" היא רלוונטית היום יותר מתמיד. אבל בספרי הילדים מדובר בטיפשות נטו ולא בטיפשות פלוס רוע ושחיתות
הרעיון לפוסט עלה לי כשהגעתי עם אפרים סידון למפגש עם ילדים בבית ספר, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה
ברשומה הזאת אני רוצה להזכיר ולזכור מתוך שפע הכותבים שאיירתי להם, 15 עיתונאים ועיתונאיות
בגלל הקשר של פוזי סימונדס לאחד מגדולי כותבי הנונסנס, הילר בלוק, החלטתי להעלות שוב רשומה נשכחת ולהוסיף עליה תוספות