קופסת הספרים הזעירים
לא נוח לקרוא את הספרים הקטנים האלה, ולמרות שהמילים “ספרי כיס” מופיעות בכל הפרסומים, קשה להכניס אותם לכיס.
לא נוח לקרוא את הספרים הקטנים האלה, ולמרות שהמילים “ספרי כיס” מופיעות בכל הפרסומים, קשה להכניס אותם לכיס.
“פיקאסו אמר שאמנות היא שקר שמספר את האמת. ואולי הדבר הכי מרשים לגבי ספרים ישנים שעדיין נקראים הוא שיש בהם אמת – לא משנה כמה היא נסתרת”.
השאלה “איך מציירים טיפשות?” היא רלוונטית היום יותר מתמיד. אבל בספרי הילדים מדובר בטיפשות נטו ולא בטיפשות פלוס רוע ושחיתות
הרעיון לפוסט עלה לי כשהגעתי עם אפרים סידון למפגש עם ילדים בבית ספר, שם קיבלנו איורים שהילדים הכינו לעטיפת הספר הזה
ברשומה הזאת אני רוצה להזכיר ולזכור מתוך שפע הכותבים שאיירתי להם, 15 עיתונאים ועיתונאיות
בגלל הקשר של פוזי סימונדס לאחד מגדולי כותבי הנונסנס, הילרי בלוק, החלטתי להעלות שוב רשומה נשכחת ולהוסיף עליה תוספות
הנונסנס, בעיקר זה הבריטי, בנוי בעיקר על שני קצוות, מצד אחד טיפול מדעי ואקדמי במשהו מופרך, והצד שני הוא היפוכו של הראשון.
מי שמכיר את העניין הרב שאני מגלה במאיירים שמשנים טכניקה וסגנון, ועוסקים במה שאני מכנה “מעבדה”, לא יופתע לדעת שפיליפ הופמן אהוב עליי במיוחד.
ההומור הוא קודם כל אלטרנטיבה. הגרעין של כל הומור הוא קודם כל מתן “פתרון” נוסף, אפשרות נוספת, זווית ראייה אחרת, יציאה ממסגרת מקובלת…
התאהבתי בו גם בזכות האיורים המצוינים בשחור-לבן של צבר, אבל גם בגלל השפע העצום של הפרטים שהביא לנו על הודו.