בנעליו של גוטמן

הרשומה מוקדשת לזכרה של ידידתי רותי גוטמן, כלתו של נחום, אשתו של חמי בנו, שהלכה לעולמה ב-17 באוגוסט 2025.

אני עובר על כרך ט"ז של "דבר לילדים", שיצא כמה חודשים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נולדתי. באותה שנה ציינו עשר שנים ל"דבר לילדים", ואריה נבון צייר בו את הציור הזה:

המאייר הקבוע של המגזין היה נחום גוטמן, אז בן 47. לפעמים כשהיה יוצא לחופשה החליף אותו הצייר אביגדור לואיזדה, המוכר מהאיורים לספר ידידיי מרחוב ארנון של לאה גולדברג. הנה אחד השערים של לואיזדה:

אחרי קרוב ל-70 שנה שאני מאייר ו-50 שנה מאז שפגשתי את נחום גוטמן, אני עובר על הגליונות, רואה את מאות האיורים של נחום ומנסה להבין איך חושב יוצר שמאייר כעשרה איורים לכל גיליון? באילו טכניקות לאייר? מתי לאייר "ילדותי" ומתי להתקרב לגוטמן ה"צייר" או ה"רשם"? מתי להפחיד ולזעזע?

הרשומה הזאת עוסקת בשני דברים. הראשון הוא ניסיון לעקוב אחרי דרך החשיבה של גוטמן,

והשני הוא להיזכר בכותבים של "דבר לילדים", אלה שגוטמן אייר את יצירותיהם. לכן בכל פעם שאביא איור לדוגמה, אשתדל לכתוב גם כמה מילים על כותב הטקסט.

נתחיל באיור של גוטמן שהוא בעצם ציור:

והסיבה שגוטמן הביא ציור כזה היא כי את הרשימה אל מול הר עצמון שמופיעה בשער, הוא עצמו כתב.

עוד איור שהופיע בשער גיליון, וגם הוא לרשימה שגוטמן עצמו כתב, הוא האיור הזה:

כאן על העטיפה גוטמן מרשה לעצמו לאייר איור אווירה עם פרטים רבים, שבדרך כלל לא תראו באיורים שלו בתוך הגליון. הטקסט שעל השער הוא:

אם אינני טועה זהו הכרך האחרון שבו יש שערים בשחור-לבן. באמצע השנה, ב-17 בינואר 1946 (כשאני בערך בן שנה) מופיע השער הצבעוני הראשון ב"דבר לילדים". זה שער לט"ו בשבט:

כשאני כותב "צבעוני" הכוונה לצבע נוסף פרט לשחור, שאז הודפס כנראה מגלופת לינול. השיר בשער הוא של אנדה עמיר, וגם הוא ספוג בזיכרון השואה. אלה מילות השיר:

אנדה עמיר-פינקרפלד נולדה ב-1902 בגליציה. בגיל 18 עלתה לארץ וחיה כאן עד שנפטרה ב-1981.

גוטמן אייר את רוב השערים ב"דבר לילדים", ביניהם היו כאלה שהתייחסו לרשימה או לשיר, כמו האיור לט"ו בשבט שראיתם. אבל היו גם שערים שבהם היה נושא שלא קשור לרשימה ספציפית, ובעיקר איזה חג. אני מראה לכם כמה איורים כאלה ויש לי הרגשה שלא תמיד גוטמן אהב לעשות אותם. כמו האיור הזה לראש השנה:

או האיור הזה לל"ג בעומר:

ואפילו האיור הזה לשער של גיליון לפורים:

שמתי לב שיש הבדל משמעותי בין איור שער לאיורים בתוך הגיליון. הנה למשל כמה איורים מאותו גיליון לפורים, שגם בהם נקט גוטמן בסגנון של אמנות עממית. אבל בניגוד לאיור שעל העטיפה, שבה הוא ניסה להיות "חגיגי", באיורים של הפנים יש הומור נפלא.

גם בשער הזה, שהיה אמור לתת ביטוי לעלייה הבלתי לגלית, המסר קצת מחליש לדעתי את האיור:

העורך של "דבר לילדים" אז היה עדיין העורך המיתולוגי יצחק יציב (נותרו עוד כשנתיים כעורך, עד מותו ב-1947 כשהיה בן 57). בכל גיליון הוא היה כותב מדור בשם במעגל הימים, שבו הביא מעין פרשנות עבור הילדים לחדשות ולאירועי השעה. הנה ההתחלה שעל השער:

והנה המשך המדור בתוך הגיליון, שעוסק בעלייה:

הנה שער שאני אוהב ואני בטוח שגם נחום אהב:

אולי בגלל שהוא התחבר לשיר המקסים של מאיר מוהר:

מאיר נולד בגליציה ב-1888, עלה לארץ ב-1939 ומת ב-1967. הוא היה אביו של יחיאל מוהר וסבו של עלי מוהר.

הנה איור שנעשה אומנם לשיר אבל מהסיבות שמייד תבינו הוא אמור להיות "חגיגי":

השיר מעשה בפרוכת נכתב על ידי מרים ילן-שטקליס לזכר חנה סנש. היא כתבה אותו על פי ציורים שראתה על פרוכת:

ובסוף השיר יציב מסביר את כוונותיה:

ברבים מהאיורים בשערים, בעיקר באלו שנעשו בשחור-לבן, בחר גוטמן להכין איור ברשת, כלומר בגוונים של אפורים, שהיו שונים מהאיורים הקלים שנעשו בציפורן ובמכחול. כמו למשל האיור הזה, שנעשה לאגדה חסידית:

או זה, לגיליון חנוכה של אחרי המלחמה:

גם כאן גוטמן היה סבור שאת אווירת הגטו עדיף להעביר באמצעות גלופת רשת.

גם בתוך הגיליון, לעיתים רחוקות, כשגוטמן חשב שאווירת הסיפור זקוקה לסוג כזה של איור, הוא היה מכין איורים שהודפסו ברשת, כמו לסיפור הקדוש מלוצין של דוד פינסקי:

דוד פינסקי היה סופר שכתב באידיש. הוא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1872, חי רוב חייו בניו יורק ובשנת 1949 עלה לארץ וגר בחיפה עד מותו ב-1959. אנחנו הזקנים מכירים אותו בזכות המחזה היהודי הנצחי.

לפעמים כשנחום נאלץ לאייר טקסט קשה עם מסר פוליטי, למשל לרשימות או סיפורים שנכתבו על השואה, הוא השתמש במכחול בעל קו גס. בעיתון הזה, שמיועד לילדים, רק לעיתים רחוקות הוא בחר לאייר איורים בעלי מסר מטאפורי, כמו זה:

שהוא עבור רשימה של משה פראגר, פסח בגטו. משה פראגר היה חוקר שואה. הוא נולד בוורשה ב-1908, עלה לארץ ב-1940 ומת ב-1984.

האיור הבא הוא לשיר בובה שרינה שכתבה אנדה עמיר על בובה שנשארה כשלקחו את הילדים למחנות:

גוטמן  מצייר פה בקו עבה של מכחול, מרשה לעצמו להשאיר רווחים בין קו לקו ומשלים את האיור בקו דק (זהו אחד האיורים הקשים שאני זוכר מילדותי).

אפילו כשמדובר באחד במאי של 1946, גוטמן מביא לילדים איור דרמטי:

הציור הוא במכחול, כאשר לרוב הדמויות אין פנים. האיור נעשה לשיר של אברהם ברוידס, משורר ומחנך, ממייסדי "הנוער העובד". הוא נולד בווילנה ב-1907, בן 16 היה כשעלה לארץ ומת בשנת 1977.

עוד איור שבו גוטמן לא חושש להפחיד את קוראיו הוא האיור הזה:

הוא נעשה לרשימה רצינית על עידן הדינוזאורים מאת מחבר אנגלי ששמו צ.ז'. רג'יס (אין לי מושג מיהו).

ברישומים רבים ראינו את יכולתו של נחום גוטמן כרשם. זה אומר רישומים בפרופורציות "אמיתיות" שלא היה בהם שמץ של הומור, אבל היו בהם סוסים, פרות ואפילו נמר וגדי:

כל האיורים האלה הם מסדרת הסיפורים הרפתקאות יובל. מחברם של הסיפורים המרתקים האלה היה צבי זוירי שנולד ב-1912, עלה לארץ כשהיה בן 18, למד במקווה ישראל ונפל בקרב לטרון ב-1948. בעבר הקדשתי לו רשימה ולקחתי גם חלק בערב שהוקדש לזכרו ב"צוותא".

לפעמים גוטמן הרשה לעצמו לרשום רישום בעל אופי שרבוטי, כמו זה:

הרישום הזה ליווה סיפור של דוד שמעונוביץ' (שמעוני) אותו הכרנו כי הוא היה בתוכנית הלימודים. מישהו זוכר את יובל העגלונים, את ספר האידיליות וביער חדרה?

שמעוני נולד ברוסיה ב-1886, עלה ארצה ב-1909 ומת ב-1956. הוא סבו של הסופר יובל שמעוני.

ומייד אחרי החיות הריאליסטיות בהרפתקאות יובל, מופיעים בעמוד הבא איורים כאלה:

שהופיעו בסיפור לגיל הרך, במקרה זה הסיפור היה אפרוח בר מוח, שתורגם מרוסית.

ועוד חיות מסוגננות כאלה:

השוו את הדוב הזה לדוב בהרפתקאות יובל.

או איור נפלא כזה:

לסיפור בן פרן הבכיין.

שימו לב לשילוב היפה בין החזית במכחול והרקע בציפורן.

הסיפור הוא של רבקה דוידית, שאהבתי מאוד שהרי היא זו ששכתבה (תרגמה ועיבדה) את השיר זיפתינוק אותו הייתי מדקלם כשהייתי בן ארבע. רבקה דוידית-דור נולדה ב-1908 בבסראביה, עלתה לארץ ב-1921 ונפטרה ב-1970.

היה עוד סופר שאהבתי בילדותי ואת הספר שלו על כנרת התכלת, לא אייר לאכזבתי נחום גוטמן.

אבל ב"דבר לילדים" הוא אייר לו כמה איורים מקסימים:

מדובר בסופר הפולני אנטול סטרן, שחי בארץ שש שנים. בעבר העליתי רשומה על סטרן ובקרוב אעלה אחת נוספת. הגיבור שלו, זגנדן (לעיתם זגנעדן), הצית את דמיוני כשהייתי ילד, וברשומה הנ"ל עשיתי לו כמה גרסאות:

לעיתים רחוקות נעזר נחום בקווים שנעשו בסרגל, כמו באיור הזה:

שנעשה לשיר הרפת שלנו של חנן שדמי. שדמי היה משורר פורה לילדים (וגם למבוגרים). הוא הרבה לעסוק בשיריו בטבע ובחקלאות. שדמי נולד ב-1914, חי בכפר בלום ומת בשנת 2010.

שדמי גם תרגם, והנה עמוד שלם עם האיור, ובו שיר שתרגם מרוסית:

גוטמן כמעט ולא מסגר את האיורים שלו, ואיור כזה אצלו הוא ממש נדיר:

אבל מדי פעם לשם הגיוון גם זה קרה.

עוד משהו שגוטמן אהב, והכרנו את זה מהספרים שלו, ובעיקר מלובנגולו מלך זולו, היה להוסיף מילות הסבר לאיורים, למשל כאן:

שנעשה לסיפור הבה נחבר סיפור על הים מאת מ. עופר (מי זה?).

או באיור הזה, לסיפור דף שלנו של ס. יזהר:

שאת חלקו התחתון נראה כאילו לא גוטמן צייר.

וגם באיור הבא, שהוא מאוד גוטמני:

זהו איור לסיפור גבריאל מבקש להיות איכר מאת אריה סמסונוב, שהיה מהבודדים מהכותבים אז ב"דבר לילדים" שנולדו בארץ (כך היה גם ס. יזהר).

סמסונוב, סופר וצייר ישראלי (1984-1910), נולד בזכרון יעקב ולמד גם במקווה ישראל וגם בבצלאל.

אהבתי שבאיורים רווי ההומור שהכין נחום לאגדות הוא ידע לשנות את כלי העבודה כדי לקבל הבדלים:

ברוב האיורים שלו נחום הוא לא הראה חצאי דמויות. רוב האיורים שלו "מהודקים". אבל לפעמים היה גם איור כזה:

זה איור לסיפור השועל ערמוני והתרנגול האדמוני של לוין קיפניס, אלוף ילדותנו.

מעניין שבזיכרון שלי נשמרו דווקא איורים קטנים, כמעט בגדר "וינייטות", מהשנים האלה. גם זה:

מהשיר שאול תעלול של חנן שדמי.

וגם זה:

שנעשה עבור סיפור רוסי בשם מתי וכוש, שתרגמו בתיה ומיכאל רכבי.

אחתום את הרשומה באיור, שאם לא הייתה מופיעה בו חתימתו של גוטמן, היה קשה לשייך אותו אליו:

הוא נעשה לספר השוטה האמיתי של אשר ברש (1952-1889), סופר פעיל, שמאוד אהבנו בילדותנו והיה ממייסדי אגודת הסופרים.