למה דווקא שלוש משאלות?

בשנת 1985 יצא הספר הזה:

ומתוכו הנה הסיפור שלוש משאלות:

בסיום הסיפור של יהודה, הזוג המסכן נשאר עם הנקניקיות שמחוברות להם לאף. זה סיום ממש רע.

ברוב הגרסאות של הסיפור, המשאלה השלישית היא להסיר את הנקניקיות מהאף, כך שהזוג נשאר במצב שהיה לפני שפגש את הפיה או המכשף. מאיפה יהודה לקח או זכר מילדותו את הסוף הזה? אין לי מושג, אבל אני מניח שמאיזו גרסה גרמנית. הנקניקיות כנראה הגיעו מהגרמנים אבל בסיפורים אחרים יש כל מיני בקשות שקשורות גם לאוכל וגם שאינן קשורות לאוכל.

לפני שאראה לכם דוגמאות של הסיפור הזה, נשאלת השאלה המתבקשת: למה דווקא שלוש?

יש לזה פתרונות שונים.

מבין החוקרים של מחזות שייקספיר, ובעיקר בגלל מבנהו של תיאטרון "הגלוב", יש שאומרים ששייקספיר הכניס במחזות שלו הרבה פניות משולשות לקהל. כדוגמה מובהקת הם מביאים את Friend, Romans and Countrymen. לטענתם זה נעשה כדי שבכל אחת מהמילים השחקן יפנה לחלק אחר בקהל: לצד ימין, לצד שמאל ולמרכז. ויש שטוענים ששלוש זה המספר הכי "יציב".

חברי המנוח, אהרן שמי, שאני מתגעגע אליו מאוד, גדל בקיבוץ תל יוסף. "בתל יוסף", סיפר אהרן, "היה נגר שאמר לי פעם: 'שולחן יציב זה שולחן שעומד על שלוש רגליים. שולחן שעומד על ארבע רגליים, עומד תמיד על שלוש רגליים וחתיכת נייר מקופל' ".

יש גם שטוענים שמכיוון ששלוש הוא המספר האי זוגי הראשון (מלבד 1), אז אפשר בעזרתו להעביר עלילה, כלומר שני המספרים הראשונים מספרים עלילה או סיטואציה ואז בא השלישי עם שורת מחץ או הפתעה.

ויש כמובן המון בדיחות שעוסקות בשלוש משאלות. הנה אחת:

כשהייתי צעיר, הגיע לידי הסיפור כף הקוף של ו.ו. ג'ייקובס, אחד מסיפורי האימה המוזרים, שגם הוא מבוסס על שלוש משאלות. ולמי ששואלים "מה הוא מוסר ההשכל של האגדה הזאת", יש מי שמשווים את הסיפור על כף הקוף לסיפור על דג הזהב – מי שמבקש יותר מדי ניזוק בגדול. ואילו בשלוש משאלות אפשר לסכם את מוסר ההשכל כך: "תהיה מרוצה ממה שיש לך, ואל תצפה ליותר".

(למרות שיש מקפידים להדגיש שבכל זאת הזוג הרוויח משהו – נקניקיות).

מכל הספרים על שלוש המשאלות בחרתי לספר על היוצרת של הספר הזה:

שמה מרגו זמק (Margot Zemach).*

כתבתי עליה כאן. ביני לביני אני מכנה אותה "טומי אונגרר באידיש".

היא נולדה בלוס אנג'לס ב-1931, אותה שנה אגב שבה נולד טומי אונגרר. באיורים שלה יש הומור חזותי שמזכיר לי מאוד את אונגרר וזה ממש לא כולל את הצביעה והטיפול באור וצל.

אצל אונגרר הצביעה היא ברוב הספרים במשטחי צבע עזים וכמעט ללא הצללה:

ואילו אצל זמק הטיפול הוא עדין יותר, בצבעי מים רכים. אבל גם היא לא מוותרת על אפקט האור והצל, שמשרת יפה את העומס שלפעמים קיים באיורים שלה:

מרגו נולדה למשפחה של אנשי אמנות. אימה הייתה שחקנית ואביה החורג, שגידל אותה, היה במאי. לאחר שלמדה אמנות בלוס אנג'לס זכתה במלגת פולברייט ונסעה ללמוד באקדמיה לאמנות בווינה. שם היא הכירה זוכה פולברייט אחר, הארווי פישטרום, והם נישאו. הארווי היה זה שעודד אותה לכתוב ולאייר ספרי ילדים.

מבין 40 הספרים שאיירה בחייה הקצרים (היא מתה בשנת 1989 בגיל 58), 13 נכתבו על ידי בעלה, שחתם עליהם בשם העט "הארווי זמק". הספר הידוע ביותר של השניים שזכה גם בפרס "קיית גרינאווי", שבארה"ב נחשב לפרס החשוב ביותר על איור ספרי ילדים. מדובר בספר הזה:

דאפי והשדון הוא מין גרסה של הארווי על האגדה רומפלשטיצכן או מה שאנחנו מכירים בשם עוץ לי גוץ לי. אגב, מעניין לציין בהקשר שלעיל שבאגדות הגרמניות הדמות רומפלשטילץ היא גובלין מפלצתי שמייצר רעש מטריד, בין השאר תוך נדנוד רגלי שולחנות.

והנה עוד כמה ספרים של מרגו זמק:

זה הסיפור הידוע על התרנגולת שאף אחד מהחברים בחווה לא עוזר לה, לא האווז, לא החתול ואפילו לא החזיר. ולכן בסוף כשמגיע הרגע לאכול את כיכר הלחם החמה והטעימה, התרנגולת אומרת: "עכשיו אני הולכת לאכול אותה בעצמי".

למה עוד אף אחד לא מספר את זה בכנסת?

אגב, גם אני איירתי את הסיפור הזה, רק בלי חזיר:

זמק נתנה גם פרשנות לסיפור על הרבי והעז וקראה לספר ברוח האידיש – תמיד יכול להיות יותר גרוע:

הנה איור שלי לגרסה של אפרים סידון לסיפור העז (צפוף בבית):

ואם התחלנו במשאלות, אז עוד הנה ספר שלה, גם הוא סיפור משאלות ידוע:

עד כאן על מרגו זמק. ומכאן לעוד ספר על שלוש המשאלות:

אייר אותו מאייר עם שפה ייחודית, שלא תמיד רואים כמוה בספרי ילדים. זהו גבריאל פאצ'קו (Gabriel Pacheco), מסנטיאגו דה צ'ילה. הנה כמה עבודות שלו:

ולסיום, עוד כמה עטיפות לסיפור שלוש משאלות:

***

*אני לא בטוח בנוגע לתעתיק העברי של שמה. אם מישהו יודע בוודאות איך נכון לאיית את שמה, אשמח לדעת. תודה!