למה צריכים סופרי הילדים זנב?

אם היה אפשר לבדוק איפה יש יותר זנבות, על בעלי החיים או בתוך ספרי ילדים, יש סיכוי שהספרים ינצחו.

ניסיתי לבדוק למה סופרים חושבים שילדים כל כך מתעניינים בזנבות. העניין שלי בנושא התחיל מהספר הזה:

מי שכתב אותו במקור הוא ויטאלי ולנטינוביץ ביאנקי (1959-1894):

ביאנקי מוכר היטב ברוסיה כסופר לילדים והוא מוזכר בדרך כלל ביחד עם גדולי הכותבים לילדים, צ'וקובסקי ומרשק. הוא ידוע בעיקר כמי שסיפר לילדים ברוסיה על טבע ועל חיות. בארץ הוא פחות מוכר, ופרט לספר שלו שאיירתי, ראו אור בארץ עוד שלושה ספרים שלו.

כמו שאנחנו מכירים מביוגרפיות של סופרים רוסיים אחרים, גם חייו של ביאנקי היו רצופי בריחות, הגליות ומאסרים.

נתן אלתרמן הכיר היטב את כתביו. הוא אימץ את הרעיון הכללי של "למה צריכות החיות זנב" וכתב בעקבות ביאנקי את הספר בשם הזה שאיירתי.

לצערי לא תמיד מציינים בספרים על פי מה נכתבו כאשר יש צורך בכך. למשל בכמה ספרים שכתבה לאה גולדברג, כמו המפוזר מכפר אז"ר, לא הקפידו לציין שהם כתובים "על פי" רעיון או סיפור של מישהו אחר.

הנה השער הפנימי של הספר:

וזה העמוד הראשון:

והנה כל העמודים:

כעת אציג כמה ספרי ילדים שעוסקים בזנבות, שיעזרו לי ולכם להבין למה סופרים חושבים שילדים אוהבים זנבות.

ונתחיל מהספר הזה:

כתבה אותו אליזבת ורדיק (Elizabeth Verdick), סופרת אמריקאית ילידת 1967:

היא שייכת לסוג הסופרים שבאים מהשדה הפסיכולוגי, ולדעתה בעלי חיים חשובים מאוד לגידול ילדים. דרך הזנבות היא מנסה ללמד אותם איך להתייחס נכון ליצורים האלה, שעוזרים להם לגדול…

המאיירת היא מאריקה הנלן (Marieka Henlen). האיורים שלה נראים כאילו עשה את זה AI ביום שהוא לא הרגיש טוב:

מסתבר שרבים מהכותבים, שבעצמם כנראה אוהבי חיות ורוצים להעביר אהבת בעלי חיים לילדים, עושים את זה דרך הזנב. חלק מהם לא יכולים להתאפק ומנצלים את הדמיון בצליל שיש בשפה האנגלית בין "לספר סיפור" (To tell a tale) לבין זנב (Tail).

כמו למשל בספר הזה:

הוא אגב בכלל לא עוסק בזנבות, אלא מספר לילדים על מקלטים לחיות מחמד בארצות הברית.

גם בספר הזה נבחרה מאיירת גנרית, מאלה שאני טוען שעברו את המכבש שנקרא "זה מה שילדים, או נכון יותר ההורים, אוהבים היום". אבל היא לפחות יותר מקצועית מהגברת הנלן.

הנה דוגמאות של המאיירת ליזה וודראף (Liza woodruff):

רבים מהסופרים שכותבים לילדים רואים בזנב הזדמנות להסביר לילדים על "מגוון" או מה שאני מכנה "נושא ווריאציות", וכמובן ללמד משהו מאד חשוב – "התבוננות".

ולכן ספרים רבים עוסקים בנושא "התאימו את הזנב לחיה", כמו הספר הזה:

גם המאייר של הספר הזה הוא אמריקאי. שמו אריק ברוקס (Erik Brooks). ברוקס, מאייר וסופר, יליד 1982, בילה כמה שנים באלסקה ויש לו אהבה מיוחדת לדובים ובמיוחד כמובן לדובי קוטב:

בחיפושים שלי אחרי זנבות מעניינים בספרים הגעתי לספר הזה:

אני מניח שהמחברת סאנגיטה מולאי (Sangeeta Mulay), סופרת ממוצא הודי שחיה בלונדון, שמעה פעם ילדה שואלת: "ולמה לי אין זנב?" וזה הפעיל אצלה את מיצי הכתיבה.

אבל לשמחתי היא בחרה מאיירת מעניינת, אף היא הודית – פראניטה קוצ'ארקאר (Pranita Kocharekar):

מאיירת מקורית, שלא מרגישה חובה לצייר ילדים יפים:

היא גם כתבה ואיירה ספר על עצמה:

הנה שני רישומים של עצמה:

ואיך אפשר בלי להזכיר את הספר הזה, שכתבה איניד בלייטון הבלתי נלאית:

אין ילד אנגלי שלא מכיר אותה.

בלייטון (1968-1897) הייתה במקום הרביעי בין הסופרים כותבי האנגלית המתורגמים ביותר. בסך הכול בעולם, כולל בישראל, נמכרו יותר מ-600 מיליון עותקים של ספריה.

המאייר של הספר הזה הוא מארק ביץ' (Mark Beech):

וכאן אני שואל את עצמי בתמיהה: "איך עוד לא הקדשתי לו רשומה מיוחדת?" והתשובה: "בקרוב תהיה".

אז הנה כמה איורים שלו:

והנה עוד כמה ספרי זנבות, הפעם בלי הסברים:

והנה עמוד מהספר והילד הזה הוא אני:

כשהייתי ילד בן שבע, בשנת 1947, פורסם ב"דבר לילדים" סיפור בשם השועל הגנדרן, ממנו אני מציג כאן שישה איורים של נחום גוטמן:

אז איך אמר דרויאנוב:

אכן ישנם מקרים רבים שמתאים לומר עליהם שהזנב מכשכש בכלב.