שוב אני מביא כאן דברים בשם אומרם, כדי שאוכל להוסיף להם איורים.
הרשומה מוקדשת לנכדי אריק, שיחד איתו חשבתי על הרעיונות למשפטים שלהלן.
והפעם אפתח במילטון ברל, קומיקאי יהודי שנולד בשם מנדל ברלינגר וחי בין השנים 2002-1908. הקהל בארצות הברית הכיר אותו כ"דוד מילט", משהו שמזכיר את "סבא טוביה". ברל היה אחד הכוכבים הראשונים בטלוויזיה, והקריירה שלו התפרשה על שמונה עשורים.
בחרתי שתי אמרות שלו. הראשונה היא:
הרבה ישבנו אריק ואני למצוא רעיון איורי למשפט הזה ולא ממש מצאנו פתרון חכם.
זה מה שיצא בסוף:

ואני לא יכול להגיד שאני גאה בזה.
המשפט השני של ברל שבחרתי הוא:
הנה האיור:

ונישאר באותו נושא. האמרה שבחרתי היא של סאקי, או בשמו המלא הקטור יו מונרו.
על סאקי כתבתי המון רשומות ותרגמתי 12 סיפורים שלו.
בקרוב יצא לאור בהוצאת תשע נשמות ספר עם הסיפורים שלו שתרגמתי ואיירתי.
המשפט שלו שבחרתי הוא:
זה אחד המקרים שבהם חשבתי שעדיף לאייר את הסיטואציה באופן פשוט, אבל עשיתי לה כמה אפשרויות:




וגם אחת כזאת:

האמרה הבאה היא של יצחק בשביס זינגר (1991-1904), שזכה ב-1978 בפרס נובל לספרות והיה מהראשונים שדיברו בשבח הצמחונות. המשפט שלו שרבים זוכרים (נאמר במקור באידיש) הוא:
אז כמובן שהאיורים הראשונים שעלו בדעתנו הם אלו:

אבל בסופו של דבר בחרתי בעזרתו של אריק נכדי ברעיון יותר מתוחכם:

זה גם הזכיר לי משפט אחר שמישהו פעם אמר (אני לא זוכר מי):

על נואל קווארד כתבתי בעבר בכמה רשומות. בתקופה מסוימת האיש הזה, שהיה גם מחזאי, שחקן, במאי ומלחין, היה כמעט שם נרדף לתרבות האנגלית. כמובן שגם הוענק לו התואר "סֶר", שאצל האנגלים הוא חשוב יותר מפרס האוסקר שגם אותו קיבל.
הזהות המלאה שלו עם אנגליה הייתה כל כך מובהקת, וכמו אנגלים מפורסמים רבים – למשל ריצ'רד לב-ארי, הלורד ביירון, אדוארד ליר ורוברט גרייבס – הוא כמעט לא גר באנגליה.
המשפט שבחרתי משלו הוא זה:
ככה מצאתי את זה באיזה מקום, למרות שלדעתי היה צריך לכתוב "איש נמוך", כי רגליים קצרות בעצם לא בהכרח מקרבות את המוח לתחת.
עשיתי לזה שני איורים. אחד פשוט אבל מצויר מאחור כדי להדגיש את ה"תחת":

בשני הפכתי אותו ממש לרוצח. לפעמים האיור חייב להגזים.

מארק טוויין מככב ברשומות שלי, לצד אוסקר ויילד. הוא אחד הסופרים המצוטטים ביותר. בעבר סיפרתי על דרך שמצא מארק טוויין להפיץ את אמרותיו השנונות, בשונה מאוסקר ויילד, שרבות מהאמירות השנונות שהמציא הצליח לשים בפיהם של גיבוריו, בעיקר במחזות. מארק טווין בעניין הזה היה ממש מצוין.
בספר וילסון ראש כרוב (Pudd'nhead Wilson) הוא מספר שלגיבור הספר וילסון היה מעין יומן, ואז בתחילת כל פרק הכניס מארק טווין אמרות מיומנו של וילסון.
לענייננו בחרתי במשפט שלו שלדעתי הוא נפלא:
על המשפט הזה ישבתי ארוכות עם אריק נכדי, ועלו רעיונות רבים. בסוף איירתי את האיור הזה:

המשפט הבא הוא של אנדרה ז'יד (1951-1869). כשהייתי ילד ונער, השם הזה הוזכר הרבה, ולי כילד היה קשה לקבל שסופר נקרא "ז'יד", שהיה כינוי גנאי ליהודי. אנדרה ז'יד לא היה יהודי. לעומת זאת הוא היה תקופה קצרה קומוניסט ותקופה יותר ארוכה הומוסקסואל, מה שגרם לכנסייה הקתולית להכניס את ספריו לרשימת הספרים האסורים. רק בשנת 1952, שנה לאחר מותו, התירה הכנסייה לקרוא את ספריו. אני, ולא בגלל שהייתי קתולי, לא קראתי שום ספר שכתב, ותמיד חשבתי לעצמי שהנה עוד סופר שכולם מכירים ואיש לא קורא (כשאני מתכוון ל"איש לא קורא", אני מתכוון "אני לא קורא"). המשפט שלו שאני מרבה לצטט הוא זה:
(מעניין שדווקא אנשים שלא מאמינים בקיומו של אלוהים מרבים לצטט את המשפט הזה…)
כאן לאריק ולי היו הרבה רעיונות, ובסוף בחרתי את האיור הזה:

והנה משפט ידוע שאמר אל קפונה:
הכי פשוט וישיר זה משהו כזה:

בעיקר אם המאייר רוצה להראות את הדיוקן של אל קפונה.
אבל אחר כך חשבנו על זה:

שאולי יותר מתאים, דווקא בגלל שאין בו אקדח (בהזדמנות אעלה רשומה שבה אנסה להסביר איך לאייר משהו בלי לצייר אותו).
אגב, נתקלתי באיזה ספר באיור של סימור קוואסט שאני מביא אותו כאן:

למי שלא זוכר, אל קפונה, או בשמו המלא אלפונס גבריאל קפונה, שחי בין השנים 1947-1899, היה דמות בולטת במאפיה האמריקאית. העיסוק הרשמי שלו היה סוחר רהיטים משומשים.
ואנחנו עדיין נשארים באמריקה, אולי גם בעולם הפשע.
היו ימים שהאמריקאים בחרו בנשיא אינטלקטואל. תומס וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארצות הברית, שחי בין השנים 1924-1856, היה פרופסור בכמה מוסדות וכיהן במשך שמונה שנים כנשיא אוניברסיטת פרינסטון. המשפט שהוא אמר מתאים להרבה מצבים בפוליטיקה:
אני מאוד אוהב את המשפט הזה ואת המשתמע ממנו, אבל הפתרון שלי הוא הכי בנאלי. זה אחד המקרים שבהם אני מחליט לצייר פשוט את הסיטואציה בלי שום תחכום:

בזמן שנערך המשפט של אוסקר ויילד – ויש לזכור שהמשפט התחיל כשוויילד היה התובע ורק מאוחר יותר הפך לנאשם – היו בתקשורת המון תגובות. רובן, ברוח התקופה, היו נגד ויילד.
התגובה של גב' פטריק קמפבל הייתה מקורית, ועד היום יש רבים שמצטטים אותה:
הסוסים שמפוחדים ממשהו שאנחנו בני האדם מאוד אוהבים ונהנים ממנו, גורמים לי להתרכז בהם.
יש פה שני איורים, שרק אחד מהם עוסק בהומוסקסואליות:


ואם כבר עוסקים במין ובסוסים, הנה משפט נחמד שאמר פעם המחזאי והתסריטאי האמריקאי קליפורד אודטס, שחי בין השנים 1963-1906 והיום קצת נשכח:
גם כאן חשבנו שהכי נכון זה לצייר את הסיטואציה בלי תחכום:

לסיום, משפט מאוד לא "פוליטיקלי קורקט", מהימים שגברים הרשו לעצמם להגיד על נשים כל מה שעלה על דעתם. הפעם משפט של ו.ס. פילדס, קומיקאי אמריקאי, שבעבר כתבתי עליו ובעיקר הבאתי ציטוטים שלו בתחום שתיית אלכוהול. הפעם זה לא על אלכוהול, אבל אני מניח שהוא היה קצת שתוי כשאמר את המשפט הבא, משפט שגברים רבים בני דורו הזדהו איתו:
הפעם בחרתי דווקא להפוך את הגבר לפיל:

וכמו בעוד מקרים שאנחנו מכירים מקרוב, אני מנסה לשכוח את זה וליהנות מהסרטים של פילדס (שמו המקורי היה ויליאם קלוד דוקפילד), שחלקם אגב היו סרטים אילמים.







חלק גדול מהאמירות לא הכרתי.
בתור טבעוני (וצמחוני שנים רבות קודם לכן) אני מכיר את האמירה של בשיבס זינגר ומרבה לצטט אותה.
האמירה שלא צריך לרצוח מי שמתאבד הזכירה לי את התקופה הקשה של האינתיפדה השנייה במהלכה כוחות הביטחון עסקו רבות בחיסול מחבלים מתאבדים לפני שהתאבדו…
יפה! איזה כיף לכם ביחד סבא ונכד.
למקור המשפט "שמישהו אמר פעם" על מרק עוף: זכרתי שיש משהו כזה ביידיש. יגעת ומצאתי.
ב"דער אוצר פון דער יידישער שפראך" של סטוטשקאוו הוא מביא בעמ' 534 את האמרה:
"אז אן אָרעמאן עסט א הון, איז ער קראנק אָדער די הון".
גוט שבת!
שי ליוביץ'