דיוקנו של המלך כאיש פשוט

בכל מקום שבו תמצאו מלך, או איזה איש רם מעלה אחר, תמצאו אינספור אגדות על איך המלך או השליט מתחפש לאדם פשוט ויוצא לשוטט בין פשוטי העם. אפילו על אליזבת הראשונה היו סיפורים כאלה.

בספר הבדיחות האדום שליקטתי הופיעה הבדיחה הבאה:

ברבים מהסיפורים האלה המלך או השליט מתחבר עם סנדלר.

למה דווקא סנדלר? יש פה ושם מיתוסים שבהם מייחסים לסנדלרים איזו חוכמה מיוחדת. אבל בעצם זה רק מראה שסנדלר היה תמיד שם למקצוע נחות.

כבר בשנת 1780 ראה אור באנגליה הספר הזה:

מסופר בו על ידידות בין מלך לסנדלר.

יש גם סיפור על ידידות בין הנרי ה-8 וסנדלר מרחוב סטראנד:

הסנדלר מהסטראנד – החברות של הנרי ה-8 עם הסנדלר המקומי

הנרי השמיני (1547-1491) כאשר לא היה עסוק בנשותיו או בענייני הממלכה, היה מתחפש ומתהלך ברחובות לונדון באישון ליל.

לכאורה עשה זאת כדי לראות ששוטרי העיר מבצעים את תפקידם, אך זה גם נתן לו חופש מחובותיו.

הוא הבחין בסנדלר עליז שהקים דוכן ברחוב סטראנד. ויום אחד, השכם בבוקר, כשהיה משועמם ורצה מישהו לפטפט איתו, שבר בכוונה את אחד מעקביו וניגש לדוכן של הסנדלר. המלך שאל אותו אם יוכל לתקן את הנעל. הסנדלר אמר בנכונות רבה שיוכל לעשות זאת חיש קל – האם הג'נטלמן ירצה לשבת? הנרי ישב, ומכיוון שהיה צמא שאל אם יש פונדק בסביבה, שבו יוכל למצוא משהו לשתות. ואכן היה פונדק קרוב, פתוח לכל. המלך השאיל מהסנדלר זוג נעליים וביקש ממנו שיביא את הזוג המתוקן לפונדק. כשהגיע הסנדלר לפונדק עם הנעל המתוקנת, הוא וידא שהנעל מתוקנת כראוי, ולאחר שנשאל למחיר התיקון – שהיה שני פני – המלך נתן לו שישה פני, בגלל השרות הטוב והיושר שהפגין, וכן הזמין אותו למשקה או שניים. הסנדלר נענה בשמחה.

שניהם נהיו מאוד עליזים, שרו שירים, סיפרו בדיחות ונהנו מאוד. המלך אמר לסנדלר את שמו – הארי טיודור –  ואמר שבמקום עבודתו מכירים אותו היטב – בחצר המלך, וכי מאוד ישמח לראות אותו אם ירצה לבוא לבקר אותו שם. כל מה שהוא צריך לעשות זה לבקש ממישהו שיוביל אותו אליו.

הסנדלר, שלא היה לו מושג מה שמו של המלך ומה זהות ידידו, היה מאוד נרגש מגילוי הידידות הזה, ובהרימו את כובעו אמר להנרי שהוא אחד מהאנשים הישרים ביותר שפגש ושבהחלט יבוא לבקר אותו – והאם ירצה לחזור איתו למעונו הדל כדי לטעום משקה ביתי חזק? וזה מה שעשו עד שאשתו של הסנדלר, ג'ואן, אמרה לבעלה שהוא חייב לעבוד קצת. המלך עזב וחזר לארמון.

הסנדלר זכר את הזמנתו של המלך, לבש את מיטב בגדיו והגיע לארמון. שם שאל את מפקד המשמר אם הם מכירים את הארי טיודור. כן, הם מכירים. הוא שאל אם יוכל לראות את חברו, ושומר אחד הוליך אותו לאורך החדרים המפוארים. הסנדלר חשב שהמשרת לא שמע טוב. לא יכול להיות שידידו לשתייה אכן גר כאן. הוא עצר את המשרת ואמר לו שהוא ודאי טועה, חברו היה איש פשוט ישר ועליז שאיתו שתה כמה משקאות. שמו היה הארי טיודור ויכול להיות שהוא משרת של איזה אציל.

המשרת ענה שהוא מכיר את הארי טיודור מצוין ושעל הסנדלר להתלוות אליו. הם הגיעו לחדר שבו היה המלך עם יועציו והכריז "יש כאן מישהו ששואל על הארי טיודור". הסנדלר המפוחד נבהל ונמלט אך נתפס והובא לפני המלך.

הוא חזר על סיפורו. המלך שאל אותו אם מישהו אחר בחדר נראה כמו חברו לשתייה – ואכן, המלך קצת מזכיר אותו אבל לא יכול להיות שזה הוא! האם הוא יכיר את חברו אם יראה אותו? בוודאי! אז למה שלא יחפש אותו במרתף? הסנדלר הובא אל המרתפים.

המלך בינתיים לבש את התחפושת שלו והלך לפגוש את חברו. הסנדלר מיד זיהה אותו וסיפר לו על הקשיים שהיו לו עד שמצא אותו. הארי טיודור ביקש כוס יין ושניהם שתו לחיי המלך והסנדלר. הם התבדחו קצת והסנדלר התחיל לשיר והצחיק את המלך. כמה מהאצילים הגיעו לראות על מה המהומה. המלך היה במרתף, לבוש בבגדים פשוטים, שתוי כהוגן וצוחק עם משרת! הם שאלו אם יש בעיה. ורק אז הבין הסנדלר מי זה הארי טיודור וביקש את סליחת המלך. המלך השיב שאין על מה לסלוח!

והנה עוד שני עמודים מהספר שראה אור ב 1780:

מכאן אני עובר מיד לספר שאיירתי שכתב בנימין תמוז:

הידידות שלי עם תמוז התחילה כשחיים באר, שהיה עורך ספרי הילדים בהוצאת "עם עובד", הפגיש בינינו כדי שאצייר את הספר הזה (יכולתי לקשור את זה עם הסיפור ולכתוב שעבורי בנימין תמוז היה מלך, או לפחות איש רם מעלה, אבל אדלג על השטות הזאת).

– ספר ילדים נפלא, שבכל הזדמנות אני מספר וממליץ עליו.

כבר בספר הזה, למרות שהמלך הוא דמות צדדית, ראיתי שלבנימין תמוז יש חיבה למלכים.

הנה איור מתוך הספר בצירוף קטע טקסט נפלא של תמוז:

תמוז ואני הפכנו לחברים והחלטנו לכתוב סדרת ספרים שתיקרא "ספר החברים", שבכל אחד מהם יהיה סיפור על חברות מעניינת ובעיקר מוזרה.

רק שני ספרים יצאו בסדרה הזאת. הספר הראשון היה זה:

אני מרשה לעצמי להביא לכם כאן את כל הספר:

כמו שנוכחתם, בספר הזה דווקא האיש הפשוט הוא זה שמתחפש.

אבל העיקר בספר, ואפשר אפילו להגיד "המסר", הוא לא רק החברות אלא האמנות; דהיינו, שבזכות האמנות והספרות אפשר להגיע ללבן של הבריות.

בנימין תמוז – שאת שמו שמעתי לראשונה במדור שהיה לו בהארץ שלנו שכותרתו הייתה לראות, להביט ולהתבונן – בכל מה שכתב לילדים היה ניסיון לחבב עליהם (ולפחות עלי זה הצליח) את האמנות, היצירה והספרות. בזכות הדברים האלה, המלך בסיפור שלו הפך לחבר ולאדם סקרן ומעניין.

26 שנים לאחר הספר המקסים הזה, בשנת 2006, יצא לאור ספרו של אלן בנט, אחד היוצרים המשפיעים באנגליה:

מדובר בספר הזה:

– ספר סאטירי מבריק, שאמנם פונה למבוגרים אבל מנסה לומר את אותם הדברים שתמוז כתב ב-1980.

הנה קטע מהספר הזה, שאם החמצתם אותו – חפשו וקראו אותו:

"על מה אתה ממליץ?"

"מה הוד מלכותה אוהבת?"

המלכה היססה, שכן, אם לומר את האמת, היא לא הייתה בטוחה. מעולם לא גילתה עניין רב בקריאה. היא קראה כמובן כמו כולם. אבל את אהבת הספרים הותירה לאחרים. מדובר בתחביב, והאופי של תפקידה לא מתיר לה להיות בעלת תחביבים. ריצה, גידול ורדים, שחמט או טיפוס הרים, קישוט עוגות, דגמי מטוסים. לא. תחביבים מחייבים העדפות, ומהעדפות יש להימנע; העדפות מרחיקות אנשים…

תמוז, שהיה נספח תרבות בלונדון, היה אחד האנשים שלימדו אותי על לונדון, על האנגלים ועל התרבות והאמנות האנגלית.