עדליאדות בתל אביב – המוצגים שלא צעדו

בן דודי אריק קרמן ואני היינו גרפיקאים צעירים ונלהבים כאשר פנו אלינו אנשי מחלקת התרבות של עיריית תל אביב כדי שנצטרף לצוות המתכננים של העדלאידע בשנת 1964.

זה היה ניסיון להתחבר לאירועים הכמעט מיתולוגיים, שהתקבעו בזיכרוננו בצבעי שחור-לבן – העדלאידות של שנות ה-20 וה-30 שיזמו ותכננו אמנים כמו אגדתי, גוטמן ואחרים, ואנחנו ראינו אותם מקרטעים ביומנים ישנים.

כבר בשנות החמישים היה ניסיון אחד לחדש את המוסד הזה – העדלאידע הראשונה במדינה החדשה. הייתי אז נער בן 14 ונסעתי עם כמה חברים מכרכור לתפוס מקום על המדרכה באלנבי מבעוד יום.

הידע שלי על קרנבלים היה מורכב מכמה צילומים מקרנבלים בחו"ל, קטעים ביומני קולנוע שהביאו ניחוחות מהקרנבלים בעולם: ריו דה ז'נירו, ונציה, ובעיקר מכתבה מצולמת על קרנבל הפרחים בפסאדינה, מתוך הנשיונל ג'אוגרפיק שדודתי קיילה מוושינגטון עשתה עליו מנוי בשמנו.

לעדלאידות של שנות ה-20 וה-30 הייתה הילה של "אמנות". גוטמן ואגדתי עיצבו את המוצגים בהשפעת הקוביזם, הפוטוריזם ושאר האיזמים.

מהעדלאידע של שנות החמישים נדף ריח של לאומיות מתחדשת, ומי שעצבו אותה היו מי שעיצבו את הכסף והבולים, ורבים מן המוצגים מומנו על ידי חברות מסחריות.

בשנות ה-60 תל אביב גם לא הייתה ריו דה ז'נירו. ממש לא.

בכל קרנבל בריו מוצאים את מותם אנשים רבים, וזה בעיניהם מחיר השמחה. בתל אביב היה נהוג לסכם את האירוע ולומר: "מסע העדלאידע עבר בהצלחה, ואף ילד לא נפצע" (על פיגוע טרור לא שמעו אז). יואל זילברג, במאי העדלאידע, היה אמנם אומר מדי פעם: "נוציא לרחוב גושים של צבע שירקדו לאורך המסלול". אבל במונחים תל אביביים, "גושים" הם שש בנות שאחת חולה ושתיים אחרו להגיע.

אין בתל אביב מסלול מיוחד כמו בריו למצעד של קרנבל, והמוצג הגבוה ביותר, אסור שיפגע בחוטי חשמל, שהנמוך שבהם היה בגובה של ארבעה מטרים, ועם מקדמי הביטחון שננקטו עד שהמידות הגיעו אלינו לשולחן העיצוב, נשאר למוצגי הענק שראינו בחזיוננו שלושה מטרים, כשהעגלות שנגררו על ידי הטרקטורונים המכוערים היו בגובה של מטר ועשרים. כלומר שני מטרים כדי לחולל ניסי שמחה. "וגם", כך אמרו לנו, "אל תעשו אותם ארוכים מדי כי הפנייה מבן יהודה לאלנבי די חדה".

בשנות השישים תכננו אריק ואני שלוש עדלאידות, שאחת מהן לא צעדה בגלל הפרעות של הקהל, והאחרונה מבין השלוש הייתה העדלאידע שבה באו לכלל ביטוי שמחת הניצחון במלחמת ששת הימים.

לצערי אין לי כמעט חומר חזותי מהעדלאידות ההן. הנה שתי תמונות מהימים ההם:

אבל כעבור עשרים שנה, כשהאחראים על השמחה בעיריית תל אביב לא התחלפו, שוב פנו אלי אחרי שהשותפות קרמן/קרמן התפרקה, הייתי בעצם איש המקצוע שצבר את הניסיון הרב ביותר, ושלא כדרכי הצלחתי לעקוף כמה מכשולים, מה שנקרא ללמוד מהניסיון.

לחוטי החשמל שנמתחו לרוחב הרחובות נוספו במהלך 20 השנים עוד רבים. כמו כן לא נמצאה בינתיים שום דרך אחרת להניע את המוצגים זולת הטרקטורים, שגדלו עם השנים. למי שלא זוכר, בריו למשל מוצגי הענק בגובה של תשעה ועשרה מטרים מונעים בכוחם של סבלים שאין רואים אותם. תראו לי מישהו בארץ שיהיה מוכן ללכת לאורך רחובות עמוסי קהל בלי שיראו אותו.

לעשות עבודה יצירתית מול פקידים בארץ, ובעיקר מול פקידי עירייה, פירושו של דבר שאתה מצייר את מה שהם הפקידים היו יכולים ורוצים לעשות טוב יותר אם לא היו עסוקים בדברים חשובים יותר.

העלייה הרוסית הביאה איתה הרבה פסלים מקצועיים, והקדמה הביאה את הפוליאטילנים המוקצפים, קלקר בפי העם. עיקר העבודה שלי הייתה לוודא שהראשים הפורימיים מהקלקר לא ייראו כמו לנין במצעד הראשון במאי.

כמי שרגיל לעבוד ולאייר ליד שולחן בסטודיו שלי, התברר לי שאני לא כל כך חזק ב"עבודת צוות". "עבודת צוות" במקרה הזה, הייתה להראות את הסקיצות שעשית לפקידי עירייה שמקבלים משכורת כדי להגיד: "זה טוב וזה לא טוב".

יום אחד התבקשתי לתכנן מוצג ששמו היה "גיבורי הבידור הישראלים", וההנחיות (בימים כתיקונם לא הייתי עובד עם "הנחיות") היו כדלהלן:

על סוס שמוביל עגלה יושב "מלך הבידור" דודו טופז (כלומר בובה שלו), והוא מוביל בעגלה את כל הדמויות שבידרו אותנו: שייקה אופיר, אורי זהר ואחרים.

לא הבנתי את העניין עד שהודלף לי שזה מוצג שממומן על יד דודו טופז.

לא רק שהתנגדתי לעצב מוצג כזה, אלא שסיפרתי את הסיפור הזה למה שנקרא "תקשורת", ובכתבות יצאו כמה פקידים די נלעגים.

נדמה לי שהמוצג צעד במצעד העדלאידע, אבל לא אני תכננתי אותו.

בחרתי להראות פה סקיצות למוצגים שתכננתי ושהוועדה לא קיבלה אותם. ניסיתי גם לדלות מזיכרוני את הסיבות לדחייה של כל מוצג.

שלום

היו אמורים להיות כאן שתי בובות – של ערפאת ושל ביבי – והיונה הייתה צריכה להיות מרוטת נוצות (הצעתי שגם יעיפו נוצות מאיזה מכשיר), ולמטה צמיגים עם אפקט של אש.

בעירייה התנגדו ואמרו שזה לא מצחיק (זה היה אחד הטיעונים ששמעתי הכי הרבה בחיי מאנשים שלא היה להם הומור).

מישהו גם אמר: "אנחנו לא נעשה מביבי בובה".

וכידוע, עד שאיתי זלאייט הציב בובה של ביבי בכיכר רבין, לא נעשו בובות בדמותו.

חוף הים

זה היה כמובן תגובה לכך שהחוף בתל אביב חולק בערך אז לגברים ונשים. הסקיצה הזו אפילו לא הגיעה לוועדה (שהייתה מורכבת משני גברים). חוץ מ"לא מצחיק" שמעתי הרבה ועדיין אני שומע: "לא אסתטי".

רעש

כמעט כל מוצג שהראה מחדלים של העיר לא התקבל בעין יפה. הפקידים רצו את הבלתי אפשרי, מה שנקרא "סאטירה חיובית".

הרעש, הסבירו לי, הוא תוצאה של "עיר תוססת".

אם זה נכון אז תל אביב "תוססת" מאוד עד היום.

או כמו שאמר נחום גוטמן: "עיר קטנה ותושבים בה תוססים".

הזמן הפנוי של הילדים

זאת הייתה רק אחת מחמש הסקיצות שעשיתי לנושא הזה.

מדובר בימים שהראש של הילדים היה תקוע בטלוויזיה ולא בסמארטפון. הפקידים די אהבו את זה וזה עבר את המחסום שלהם, אבל זה לא בוצע כי מישהו אמר שזה יעלה הרבה כסף.

מכוני בריאות

בימים ההם תל אביב הייתה "עיר בריאה". כמעט בכל בית שני היה "מכון בריאות", לשם הלכו הגברים החולים כדי "להבריא".

כבר כשציירתי את הסקיצה הזאת ידעתי שזה לא יתקבל.

זה היה מה שאני כיניתי "מס דחייה", כלומר מוצג שידעתי שיידחה מיד, אבל אולי בגלל הדחייה הזאת יקבלו את הסקיצה הבאה אחריו.

הלווייתן של אגדתי

זה מוצג שעוד בימים של "קרמן/קרמן" רצינו להוביל בעדלאידע.

בכל עדלאידע שבה תכננתי את המוצגים הצעתי את הלוויתן כמחווה לעדלאידות של ברוך אגדתי, שבה לווייתן היה המוצג המוביל.

הוא נדחה בגלל אורכו. אז עדיין לא היו בתל אביב אוטובוסים כפולי אורך, והפקידים חששו שהוא לא יצליח לעבור את פינת מוגרבי.

שטיפת מוח

עוד ניסיון להציג את הנזק שהמרקע עושה לילדים.

נדחה מיד. ואני זוכר שאחת הפקידות אמרה: "הלוואי שהילד התל אביבי יהיה בעל מוח כזה…"

פקק תנועה

המון רעיונות עשיתי על הנושא של פקקי תנועה בתל אביב. זה היה אחד מהם, שנדחה בגלל שאחד הרעיונות האחרים באותו נושא התקבל ובוצע.

עץ הדעת

המחשב היה אז בתחילת דרכו אל כל בית.

המוצג נדחה על הסף, כמו כל מוצג שהעזתי להראות בו אישה עירומה.

ירידה

סקיצה שעברה (כלומר לא עברה) בשתי תהלוכות.

זה היה קצת אחרי שרבין כינה את היורדים "נפולת של נמושות".

אמרו שאני "מפאר את הירידה, ושאין להראות שדיים חשופים בתהלוכה.

בית קפה תל אביבי

תל אביב הייתה כבר אז בועה של יצירתיות, שבאה לידי ביטוי בעיצוב בתי הקפה והמסעדות. אני ניסיתי לעצב גם את הלקוחות.

מוצג שאהבתי מאוד ונדחה מיד ("לא מצחיק")

חוף הים (2)

רציתי כמובן, בלי שום סיכוי, שזאת תהיה ברכת מים אמיתית.

אבל זה נדחה מיד.

השב"כ

בימים שהשב"כ אכן היה משהו עלום ומסתורי. הרעיון של "שמיכה" ענקית שמתחתיה הכל רועש וגועש, ומסביבה מסתובבים אפי ענק, נראה לי נכון.

אני לא זוכר למה הוא נדחה. צריך לזכור שעל כל מוצג הראיתי להם כחמש או שש סקיצות שהיה אפשר לבצע.

נדמה לי שמישהו אמר שזה משעמם.

עם הספר

פה היו אמורים לשבת ילדים עם ראשים בצורת מסך טלוויזיה, ומישהו היה אמור לדפדף בספר הענק, ובכל עמוד היה צילום מאיזו סדרת טלוויזיה.

זה לא עבר כי היה כבר מוצג אחר שעסק בטלוויזיה.

הישראלי החולה

מוצג שמאד אהבתי ונלחמתי עליו.

היה צריך להיות מעין גלגל של תרופות שנכנס לפה של הישראלי החולה.

כמובן שאמרו שזה "לא מצחיק", ומישהו גם טען שאחד מסגני ראש העיר הוא חולה ויחשוב שאנחנו צוחקים עליו.

דרקונים סינים

המודל של "דרקון סיני מתפתל", אחד המוצגים העיקריים בתהלוכות סיניות, קיבל אצלי צורות שונות.

דרקון אחד ניסיתי לעשות בצורת הבלטות של "אקרשטיין", שהיו מאוד מדוברות אז. דרקון אחר היה על הבחירות:

ומה שרציתי במיוחד בתור דרקון היה "קקי של כלבים":

רוב הדרקונים האלה נדחו מהסיבה הכי ישראלית (ראה לעיל גם בטקסט): שאף אחד לא מוכן ללכת בתהלוכת עדלאידע כשהוא מכוסה והקהל לא רואה אותו.

רוטציה

הימים ימי הרוטציה בין יצחק שמיר לשמעון פרס. הצעתי כמה הצעות.

כולן נדחו על הסף ("אנחנו רוצים לאחד את העם, לא לפצל אותו").

חייזר בתל אביב

זה היה המוצג, שבדומה ללווייתן של אגדתי, הכי נלחמתי עליו והצעתי אותו בשתי תהלוכות.

מדובר בחללית שנראית כמו המזרקה של אגם שנוחתת בתל אביב של נחום גוטמן, עם כל מיני חייזרים שמחזיקים בלטות של אקרשטיין.

היום, כשאני יודע איזה חוזה דרקוני עשה אגם עם העירייה, אני מבין למה זה אפילו לא עלה לדיון.

עשיתי מזה העתק גדול ותליתי אותו בעירייה.

אבל לעדלאידע זה לא הגיע.

ואסיים בראיון שערכה אתי דניאלה שמי מיד אחרי אחת התהלוכות:

קראו כאן עוד על עדלאידות.