הציירים של המחר?

כשאני עובר ברחוב בלומסברי בלונדון אני תמיד מביט על המדרגות בבית מס' 30, שם נמצא הפסיפס הזה:

בבית הזה ממוקמת הוצאת הספרים תמז אנד האדסון.

איזה שם נפלא להוצאת ספרים שבחרה לקשר בין לונדון לניו יורק, כלומר קשר בין העולם הישן לחדש. ההוצאה שיבצה בסמל שלה שני דולפינים, שכל אחד מהם מסמל את אחד הנהרות:

בשנת 1949 החליטו וולטר ואווה נוירת לייסד הוצאת ספרים. החזון שלהם היה "גלריה ללא קירות" – הוצאה שתוציא לאור ספרים בתחום האמנות החזותית.

וולטר נולד בווינה, וכבר שם ניהל גלריה לאמנות והוציא לאור ספרי אמנות. ב-1938 הוא היגר ללונדון. אווה, שנולדה בברלין, הגיעה ללונדון ב-1939.

עד היום הוציאה ההוצאה יותר מאלפיים כותרים. ההוצאה מעסיקה בלונדון 150 עובדים ועוד 65 עובדים ברחבי העולם.

אין בעולם חובב אמנות שלא מכיר את ההוצאה, שנחשבת למי שגרמה מהפכה בעולם ספרי האמנות.

לפני שבועות אחדים שלח לי חברי יוסי גולדברג שחי בלונדון, את הספר הזה:

שהוא שיתוף פעולה בין הוצאת תמז אנד הדסון לקורט בירס.

בירס הוא הבעלים והאוצר של גלריה בירס לאמנות מודרנית, שברחוב בולדווין 1 בלונדון.

קורט בירס ואיתו שורה של מבקרי אמנות ואמנים בחרו מאה אמנים שהם לדעתם "האמנים של מחר".

ניסיון יומרני ולדעתי אפילו מתנשא. אבל אם נתעלם מהיסוד הנבואי, זאת הזדמנות להכיר שורה של אמנים צעירים, שאף אחד מהם לא היה מוכר לי.

בספר מוצגים כאמור מאה אמנים. הם מגיעים משלושים מדינות (יש גם אחד מישראל, ראו להלן) ונבחרו מתוך כ-4000 אמנים שהגישו את עבודותיהם לתחרות.

מתוך המאה האלה בחרתי עשרה, לפי טעמי כמובן, כולם יוצרים ברוח פיגורטיבית ואפילו איורית (חלקם גם הוכשרו כמאיירים). אציג כאן כמה עבודות של כל אחד מהם, שאותן ליוויתי במילים אחדות, חלקן הן מתוך הטקסטים שבספר.

ואם כבר הזכרתי את הטקסטים שבספר, כנראה שהעתיד שאליו מכוון הספר הזה לא מביא בשורה חדשה ורעננה במה שנוגע לטקסטים שנכתבים בהווה על אמנות פלסטית.

רוב הטקסטים בספר כתובים באותו ז'רגון, שבהווה כבר התעייפנו ממנו.

אגב, היצירות של האמנים שכאן נאספו גם מהספר וגם מהרשת.

אז האמן הראשון הוא פטר לינדה בוסק (Peter Linde Busk), שנולד בקופנהגן ב-1973 וכעת חי ופועל בגרמניה.

על פי הטקסט בספר, יש משהו פראי שמרמז על תחושת כישלון, והוא מושפע מה"אר ברוט" וגם מעט מאגון שילה. הוא עצמו טוען שרוב הציורים הם "פורטרטים עצמיים שמציעים נתיב בריחה":

קרלה בוסוטיל Carla Busuttil נולדה ביוהנסבורג, ב-1982. היא חיה ויוצרת באוקספורד, אנגליה.

אם להאמין למה שנכתב עליה בספר היא מחפשת דרכים חדשות להבין סמכויות היסטוריות וקונפליקטים חברתיים… (בטקסט לא נכתב דבר שירמוז אם היא אכן מצאה את הדרכים הללו).

הצופה נתקל בביקורת על העידן המודרני ועל הצרכנות, ומקרוב אפשר להבחין שהציורים משקפים אייקונים פוליטיים ודתיים:

אלן גרונפמאייר Ellen Gronfemeyer נולדה בגרמניה בשנת 1979. חיה ויוצרת בגרמניה.

הציורים שלה, על פי הטקסט שבספר, נראים כאילו ברחו מחלום ביזארי או מאיזה ספר ילדים לא מוצלח.

למרות שיש משהו "מפלצתי" בציורים שלה, הם לא ממש מאיימים, אולי בגלל הומור מסוים שיש בהם:

קייט גרוברי Kate Groobry נולדה בשנת 1979 ביורקשייר, אנגליה. חיה ויוצרת בלונדון.

העבודות שלה מתייחסות בהומור לעבודות של דגה, ואם תרצו היא מושפעת גם ממאטיס (לדעתי מדובר במאטיס שעבר קורס אצל פרנסיס בייקון…) לטענתה היא "משתמשת" הרבה באינטואיציה, ושמחה שאין באמנות שלה כפתור "back":

אלון קדם, הישראלי היחיד בספר. נולד בירושלים ב-1982. חי ועובד בירושלים.

העבודות שלו אמנם לא בכיוון שבחרתי, שכן הן לא פיגורטיביות, אבל בכל זאת אביא כמה מהן.

לדבריו הוא מעוניין במרווח המיידי שיש בין "פנים" ל"חוץ":

טאלה מאדאני Tala Madani נולדה בטהרן בשנת 1981. חיה ויוצרת בלוס אנג'לס.

לפי מה שנכתב בספר היא "מתעניינת ברעיונות הפשוטים שיכולים לעורר רגעים דרמטיים" (?!).

בעבודות שלה יש הומור שחור והתייחסות למורשת התרבותית שלה. המוטיבים החוזרים: זהות, אנונימיות, חוסר מנוחה וקונפורמיות:

ראיין מוזלי Ryan Mosley נולד ב-1980 בצ'סטרפילד, אנגליה. חי ויוצר בשפילד.

למרות שאין לי מידע, נראה לי שהבחור למד גם איור. הציורים המקאבריים שלו, שמשולבים בהם גולגולות ושלדים, מזכירים לי עבודות של המאייר הגרמני וולף ארלברוך.

פאבל סליבינסקי Pawel Sliwinski נולד ב-1984, בפולין. חי ויוצר בוורשה, פולין.

לדבריו גם בעתיד לא יהיה לציור תפקיד או מטרה.

הוא יוצר "במסורת של הציור" ומושפע מאוטו דיקס וגיאורג גרוס, מה שמעיד כמובן על גישה סאטירית:

אברן סונגור Evren Sungur נולד ב-1980 בטורקיה. חי ויוצר באיסטנבול.

מצייר ציורים גדולים בצבעים אגרסיביים.

לדבריו, "אני מצייר כדי לגלות את המקור ואת המניעים של הווייתי, להכיר את עצמי מבחינה חברתית ופסיכולוגית, היסטורית ופוליטית…" כמו אמנים רבים סונגור מאמין שציור זאת פעילות תרפויטית:

אמה טאלבוט – Emma Talbot – נולדה ב-1969 באולד סווינפורד, אנגליה. חיה ויוצרת בלונדון.

בעבודות שלה יש התייחסות למסורות של אמנות וספרות, ולפעמים יש בהן טקסטים של משוררים כמו סילביה פלאת וולט וויטמן. הדמויות שמופיעות בציורים שלה קשורות לחייה:

ג'אקוב ג'וליאן זיולקובסקי Jakub Julian Ziolkowski נולד ב-1980 בפולין. חי ועובד בזמושץ' ובקראקוב.

את הציורים הוא מצייר בסטודיו שבו החלונות מוגפים בתריסים, כדי להתנתק מהעולם. הוא מושפע מהאמנות הפולנית של שנות ה-60 באירוניה המוגזמת. גוף האדם הוא הנושא העיקרי אצלו, ומעניין לראות שבין האמנים שהשפיעו עליו נמנים גם ג'יימס אנזור ורוברט קראמב.

 

*עיון בספר הזה ובחירת האמנים שהבאתי כאן גרמו לי הנאה, ולא בגלל שזה לימד אותי משהו על המחר. זהו לחלוטין מבט יפה על ההווה. ולפעמים גם על העבר.