מה זה בעצם דמיון?

ככל שאין הגדרה מוסכמת למילה, כך גדל השימוש בה. זה מה שקורה למשל במילים כמו "אהבה" או "אמנות".

המילה "דמיון" היא מילה מוזרה, שכן השורש שלה מתייחס למשהו ש"דומה", ואילו השימוש העממי שלה מתרבה ומתרחב דווקא במקומות שיש בהם דברים שלדעת הדובר אינם דומים לאיזה שהוא דבר.

כמאייר אני נשאל מדי פעם על ידי אנשי חינוך:  "למה נחוצים בכלל איורים בספרים, במקום להניח לקורא "לדמיין" איך נראה המקום או איך נראים הגיבורים?" או במילים אחרות: "מדוע אתם מגבילים את דמיונו של הילד?"

התשובה המיידית שלי כל כך משופשפת, אבל טרם מצאתי טובה ממנה: "גם כשאתה קורא ספר ללא איורים הוא מגביל את הדמיון שלך; למה לכפות עליי ילדה קטנה בכיפה אדומה שמביאה בסל אוכל לסבתא, במקום גמד ירוק שמביא חבית יין לבת דודתו מצד אימו?"

הדרך שבה יצירה "מפתחת" את הדמיון אצל הקורא או הצופה לא עוברת במקומות הריקים שהיא משאירה לדמיון, שהרי במובן הזה כל יצירה מגבילה את הדמיון, ואם כך הרי שאין כמו דף ריק לפתח את דמיונו של הילד.

גם מי שמקבלים את האיור מבקשים ממני לפעמים לצייר ב"קווים בודדים" ולא "להרבות בפרטים", וגם כאן מאותה סיבה: לתת דרור לדמיונו של הקורא, במקרים אלה – הילד. יש כאן תפיסה של המושג דמיון כמין חלל מוגבל, שככל שתמלא אותו, תשאיר פחות מקום לאחרים, או לדמיון שלהם, למלא אותו (ואינני נכנס כאן לשאלה עד כמה מסוגל ילד פעוט לקלוט מספר רב של פרטים – סוגייה שאין לי בה שום הבנה).

למרות שלכאורה "דמיון" הוא ההפך מ"מציאות", הרי שאין "דמיון" ללא "מציאות".

פעם, כשהתבקשתי לצייר על הלוח דמות דמיונית שאיש לא ראה, נניח יצור מהחלל, ציירתי אותה כך והצבעתי על אבריה השונים (כאן כתבתי אותם):

כשאני מתבקש להביא דוגמה למושג "דמיון" מעולם האמנות, אני מראה פסלים של ביל וודרו, אמן אנגלי ידוע, שבמשך תקופה ארוכה בחייו כיוצר היה לוקח איזה חפץ וגוזר אותו במספריים. מהחלקים הגזורים הוא היה יוצר חפץ חדש, שהיה מחובר במעין חבל טבור לשרידי החפץ המקורי.

הנה למשל תרנגולת וגיטרה שעוצבו משני כיסויי מנוע של מכוניות:

או רובה, שנבנה מקיפולי פח גזור, גם הוא ממכסה מכונית, ו"ירה" בכורסה, שחלקים ממנה ניתזו אל הקיר:

אצל וודרו מעשה היצירה הדמיוני בא מתבטא בפירוק המציאות והרכבתה מחדש באופן שונה.

החפץ החדש שהוא יוצר הוא משהו שאנחנו מכירים, ואולי בתהליך ה"דמיון" אנו מייצרים מחלקי המציאות משהו חדש.

הנה עוד שלוש עבודות שלו:

וכמו שאין גבולות לאפשרויות של יצירה כזאת, כך אין גבולות לדמיון.

רוב מי שכותבים ומציירים סיפורים "דמיוניים" על מכשפות, ענקים וגמדים, משולים למי שממציאים מחדש את הגלגל או משהו אחר שכבר הומצא.

אומנם אף אחד לא שאל אותי, אבל אם הייתם שואלים אותי "מה קשה יותר לאייר, מכשפה בעלת שישה זנבות רוכבת מסביב לכוכב דמיוני על מטאטא שעשוי מרגל של פיל, או בנקאי בלגי",  התשובה שלי הייתה "בנקאי בלגי".

דווקא בשדה הבנאלי עובד הדמיון שעות נוספות. ואצל מאיירים, חשוב לזכור, הדמיון כולל לא רק את האיור אלא גם את ההחלטה מה לאייר.

אדון פוגה, אביה של פצפונת, עוקב בשיא העלילה של פצפונת ואנטון אחרי פצפונת וגברת אנדכט, וקסטנר מקדיש למעקב הזה שני עמודים ובהם משפטים כגון:

בצידו השני של הרחוב דלק מר פוגה אחריהן כשהוא מאהיל בידו על פיו הנושף בכבדות. הוא דרך בשלוליות, נתקל בעמודי פנסים וכמעט שלא שם לב כשנקרעה אחת מביריותיו.

אבל טרייר המצוין בחר לאייר את פוגה שעומד בגשם וצופה בבתו – סצנה סטטית – אבל איזה איור נפלא, וכמה דמיון צריך כדי לעשות איור פשוט כזה!

קשה לדעת מה בדיוק עבר בראשו של לואיס קרול כשכתב את הג'אברווקי, נונסנס שנכתב בג'יבריש, ועדיין ברור לכולם שמדובר בסוג של מפלצת דרקונית.

המאייר טניאל, שכזכור איוריו לא היו אהובים על קרול, צייר ציור שבו הוא מתאר את הג'אברווקי תיאור ממשי:

לקרול, שבתקופת מבעד למראה היה אומנם סופר ידוע, לא היה כנראה אומץ להגיד לטניאל הגדול: "אני לא רוצה שתתאר ממש את הג'אברווקי.

בסרט אליס, טים ברטון בנה את הג'אברווקי בדיוק לפי האיור של טניאל.

כמה שנים אחרי שכתב את מבעד למראה כתב קרול את הפואמה ציד הסנרק. את המהדורה הראשונה של הסנרק אייר הצייר הנרי הולידיי, והוא הציע את הדמות הזאת לסנרק:

קרול התנגד וביקש שהסנרק יישאר דמות עלומה. עד היום כמעט כל המאיירים של הסנרק, כולל כותב שורות אלו, לא העזו לצייר את הסנרק. לעומת זאת, יש בית אחד בפואמה שבו מנסה הקצב להסביר לבונה בעיה בחשבון, וכמעט כל המאיירים בחרו בשורה האחרונה כדי להפגין בעזרתה את הדמיון שלהם, כאן בתרגומה המצוין של ניצה בן-ארי הנהדרת:

כך אייר את הסצנה הזאת הנרי הולידיי:

וכך אייר אותה מרווין פיק, שכפי שאתם רואים לא הוקסם כל כך מהחיות המוזרות:

לעומתו, הלן אוקסנברי, בגרסה לילדים, טיפלה בחיות כחלק מהנוף:

וזה מה שמציע רלף סטדמן לסצנה הזאת:

והנה אותה סצנה כפי שאייר אותה הצייר והמאייר האוסטרלי, פרנק הינדר:

וזאת הסצנה כפי שאני איירתי אותה:

על ציד הסנרק כתבתי כבר כמה רשומות.

ולסיום, כדי לתת תוקף לאמירה שלצייר מכשפות זה הכי קל, אני מביא שבע מכשפות מתוך הספר קשה להיות מכשפה, שיצא לאור ב-1994 בהוצאת יוסף שרברק, ספר שערכה נדמה לי מירי ברוך. ואני כותב "נדמה לי" כי להפתעתי זה לא מצוין בספר.

הראשונה – לסיפור מכשפה בלי מטאטא מאת אהרן שמי:

וזאת לסיפור המכשפה שאהבה חידושים, גם הוא מאת אהרן שמי:

לסיפור המכשפה ורד המשלומפרת מאת אורה מורג:

לסיפור המכשפה אירנה והמיגרנה, גם הוא של אורה מורג:

לסיפור שתי מכשפות על מטאטא אחד מאת ישראל ויסלר (פוצ'ו):

לסיפור המסעדה של תנוליפת הוא סיפור מאת אלי רווה:

והמכשפה האחרונה היא פרי דמיונה של דורית אורגד, מכשפה ושמה רודיניה: