לפני כשבע שנים העליתי בבלוג במתכונתו הקודמת רשומה על וילקי קולינס, סופר שספריו ואישיותו אהובים עלי במיוחד.
הנה כך נראית החתימה שלו:
קולינס, שחי בין השנים 1824-1889, היה בנו של צייר. הוא למד משפטים אבל לא עסק בזה, ובחר להיות סופר.
בחלק מהרשומה הזאת אביא פרטים על מערכת היחסים של קולינס עם צ'רלס דיקנס, שעד היום חוקרים מרבים לעסוק בה.
אבל קודם כמה מילים על קולינס עצמו, על דעותיו ועל חייו.
בימים ההם אמנם היה כבר צילום וישנם כמה צילומים שלו:
ולמרות זאת יש ויכוח בין החוקרים על מראהו.
מצד אחד, כמעט כולם מסכימים שהיה משהו מעוות בגופו, שהיו לו ראש גדול וידיים קצרות, ומצד שני צילומי הפנים שלו ועדויות כתובות מתארים אדם מרשים מאוד, ובכמה מקומות נכתב שהיה "יפה תואר".
הנה הוא בקריקטורה ידועה:
והנה בקריקטורה נוספת:
קולינס גם היה ידוע באהבתו לנשים ובדעותיו הליברליות יחסית לתקופה.
במונחים ויקטוריאניים הוא היה פמיניסט ולחם למען זכויות לנשים, כולל זונות, שהיו בשפע בתקופה הוויקטוריאנית.
לדעתו מוסד הנישואין נועד כדי להשפיל נשים.
את האישה שאיתה חי שנים ארוכות, קרוליין גריבס, הוא לא נשא מעולם, אבל הוא טיפל בבתה כאילו הייתה בתו.
גם כאשר קרוליין עזבה אותו, לאחר תשע שנים, לטובת איזה אינסטלטור, המשיך קולינס לתמוך בה.
ואז הוא הכיר את מרתה ראד, שהייתה בת 24, צעירה ממנו ב-20 שנה, וממנה נולדו לו שתי בנות ובן.
לאחר כמה שנים נפרדה קרוליין מהאינסטלטור ובאה לחיות עם קולינס וראד.
לפי הסיפורים, השלישייה הזאת חיה בהרמוניה מושלמת, אם כי רוב הזמן חי כל אחד מהם בדירה נפרדת.
כשהיה קולינס בן 27 הוא פגש לראשונה את צ'רלס דיקנס, שהיה מבוגר ממנו ב-12 שנה.
שניהם אהבו תיאטרון ואהבו לשחק. הם נפגשו כאשר קולינס הצטרף לתיאטרון החובבים שדיקנס הקים.
דיקנס – שהיה בשיא הפופולאריות שלו, ואפשר להגיד ללא הגזמה שהיה אחד האנשים המפורסמים בעולם – לא נחשב למגלה כישרונות או למעודד נלהב של סופרים צעירים. אבל היה משהו בווילקי קולינס שקסם לו.
היום, כשהחוקרים יודעים להשתמש היטב במונחים מתחום הפסיכולוגיה, יש מי שאומרים שקולינס היה ה"אלטר אגו" של דיקנס, או מעין השלמה של דיקנס.
דיקנס היה אדם מסודר וחרוץ, וקולינס נחשב להיפוכו. דיקנס היה בעל משפחה, וקולינס התגורר עדיין עם אמו בזמן שהשניים הכירו.
והעיקר, דיקנס ניהל חיים "מוסריים", אפשר להגיד "ויקטוריאניים", והבגידות שלו באשתו, כולל פרשת נל טרנן שהיום מוכרת היטב, נעשו בחשאי ומתוך שמירה על "שמו הטוב".
דיקנס ממש עבד בזה, ב"לשמור על שמו הטוב".
ואילו חייו של קולינס הצעיר נחשבו ל"פרועים", והוא לא ניסה להסתיר דבר מהדרך שבה הם התנהלו.
השניים נסעו כמה פעמים לפריז, וקולינס ניצל היטב את האפשרויות שהעיר הזאת העניקה לאוהב נשים כמוהו. דיקנס, שטען שבפריז מתנהלים "חיי פריצות", השקיף אמנם בחיבה על קולינס אבל לא היה שותף.
פיטר אקרויד כתב ביוגרפיות על שני האישים:
על פי אקרויד, דיקנס, שהיה "מוסד", לא חווה את חדוות הנעורים בגלל העיסוק הכפייתי בכסף, פרסום ומעמד, ודרך קולינס הוא ניסה להתנסות בחלק מהדברים.
הידידות בין השניים הפכה לקרבה משפחתית, כאשר צ'רלס, אחיו של וילקי, נשא לאישה את קייט, בתו הבכורה של דיקנס. בצילום הזה נראה קולינס מימין:
אבל לנישואים האומללים האלה יש גם חלק בהתרחקות של השניים זה מזה.
צ'רלס קולינס, שהיה אדם חולה, לא הצליח לפרנס את אשתו, והנטל נפל כמובן על דיקנס.
למרות שדיקנס וקולינס גם כתבו סיפורים ביחד (תופעה שהיום קשה להבין אותה, שכן לגבי חלק מהסיפורים אין יודעים עד היום מי בדיוק כתב אותם), דיקנס התחיל גם לקנא בהצלחה של קולינס, שבשלב מסוים גאתה והגיעה כמעט לרמת ההצלחה שלו.
אבל הסיבה העיקרית להתרחקות ביניהם הייתה ההתמכרות של קולינס לאופיום, התמכרות שהתחילה אצלו כשצרך את האופיום כתרופה לגאוט (שיגדון, או איך שקוראים לזה בעברית). ההתמכרות הייתה קשה וגרמה לכך שקולינס גם השמין, ודיקנס ממש התרחק מחברתו.
וכעת לעיקר מבחינתי – הספרים שכתב קולינס.
הוא כתב כ-25 ספרים, מלבד מחזות וסיפורים רבים, אבל היום ידועים בעיקר שני ספרים: האישה בלבן ואבן ירח (במקור מונסטון).
שני הספרים האלה נכתבו בשנות ה-60 של המאה ה-19, ושניהם נחשבים ובצדק לספרים שבישרו את הופעתו של הבלש בספרות הבריטית המודרנית.
האישה בלבן (1860) הוא יותר מה שהיינו מכנים ספר מסתורין מאשר ספר בלשי.
אבן ירח נחשב לספר שבו מופיע לראשונה הבלש האנגלי. שמו בספר סרג'נט קאף, והוא הקדים את שרלוק הולמס בעשרים שנה.
אחרי שני הספרים האלה חלה ירידה תלולה בהצלחה של קולינס כסופר.
חמישה עשר הרומנים האחרונים שלו קיבלו ביקורות איומות.
מבקר אחד כתב:
"מה שהביא את וילקי הגאון לפתחו של גיהינום הוא השטן שלחש לו : "לווילקי יש שליחות".
גם דיקנס טען שקולינס חטא בחטא ה"מסר", שחשוב אצלו יותר מהתפיסה הספרותית – ביקורת מעניינת דווקא על אותו קולינס, האיש שחי חיים שערורייתיים ופתאום בסוף ימיו מאשימים אותו בעודף "מוסר" בספרים שלו.
מדי פעם אני נוסע לבקר את וילקי קולינס בבית הקברות של קנזל-גרין בלונדון, אני מתבונן בקבר וזוכר גם את השמועות שגם קרוליין וגם בתה הרייט קבורות באותו קבר.
אגב, על פי עדותה של גיסתו קייט (בתו של דיקנס), קרוליין היא כנראה האישה שאותה פגש קולינס פעם בלילה מסתורי, והיא הייתה ההשראה לאישה בלבן.
הספר נפתח בכך שהגיבור וולטר הרטרייט פוגש אישה מסתורית לבושה בלבן, ומכאן מוביל קולינס את העלילה בווירטואוזיות מופלאה עד הסוף המפתיע. הספר הזה, אם זה חשוב למישהו, נמצא בחלק העליון של רשימת עשרת הספרים שהייתי לוקח לאי בודד.
המונסטון (לדעתי צריך היה להשאיר גם בתרגום את השם מונסטון, שכן מדובר בשם, אמנם לא שם של אדם אלא של אבן יקרה, אבל אף אחד הרי לא מתרגם את צ'רצ'יל ל"גבעת הכנסיה")
הוא ממש בית ספר לכתיבה, שכן קולינס משתמש פה בטכניקה של העברת האקספוזיציה מגיבור לגיבור (קצת כמו רשומון) והוא עושה את זה באופן ראוי להערצה.
*
עוד מילה על היחסים בינו לבין דיקנס:
לאחר שדיקנס מת בשנת 1870 יצא לאור ספרו האחרון הלא גמור המסתורין של אדווין דרוד. בני משפחתו של דיקנס ביקשו מקולינס שישלים את אדווין דרוד אבל הוא סירב, ורק לחבריו הוא סיפר שהוא ממש לא אהב את הספר.
ודווקא המבקרים טענו שהשפעתו של קולינס על דיקנס נכרת מאוד בספר הזה.
קולינס, למרות מצבו הפיזי הקשה, חי עוד 19 שנה לאחר מותו של דיקנס.
איש לא הציע לקבור אותו בפינת המשוררים בווסטמינסטר אבי וכאמור הוא קבור בקנזל-גרין.
שני הספרים תורגמו כמה פעמים לעברית. התרגומים האחרונים הם:
אבן ירח בהוצאת כתר 1992, בתרגומו של אהרן אמיר; והתרגום המצוין של צילה אלעזר להאישה בלבן, שיצא בהוצאת אחוזת בית ב-2007.
ועוד כמה מילים להבנת האיש:
קולינס מעולם לא דיבר גבוהה על "ספרות" ו"אמנות". הוא טען שהוא כותב ספרים פופולאריים, וכל מה שהוא מנסה לעשות בהם זה לצקת בהם את ההתנהגות והדיבור של בני זמנו.
ואכן, מי שרוצה להכיר את החיים הוויקטוריאניים חייב לקרוא את ספריו.
ולסיום משהו על זְקָנים:
גם אצל דיקנס וגם אצל קולינס הזקן הוא כמעט הסמל החזותי, אבל שניהם חיו שנים ארוכות ללא זקן, ורק כשהעלו בתיאטרון החובבים את ההצגה הקפאה עמוקה, מחזה שכתב קולינס, גידלו שניהם את הזקנים המפורסמים שלהם.
ועכשיו לשיר השבועי של חתולי. כפי שהבטחתי אני מציג כאן שיר שלו מדי יום שישי:
דני חביבי,
תודה על סיפורו של קולינס, על הקשר שלו עם המאסטר דיקנס; עוד פן מענין של המרחב הויקטוריאני. אתה פותח שערים לנושאים נפלאים.
אגב, בערך שיגדון בויקיפדיה בעברית נמצאת רשימה מענינת של מי שהיו חולים במחלה הזאת של עודף חומצת השתן בדם.
ועוד אגב: "האשה בלבן" הופק בכתריסר סרטים! לאו מילתא זוטרתא.
שבת שלום ובריאות, ישראל שק (איסי)