זוהי ההתחלה של הספר הזה:
לעיתים רחוקות אני מקדיש רשומה לספר חדש שיוצא לאור.
גילוי נאות: חתולי הוא חבר קרוב שלי, אבל זה לא מפריע לי להיות קורא נלהב של ספריו.
אם להאמין למה שנכתב בעטיפה האחורית של לא הכול צריך לדעת, אז זה הספר ה-36 (!) של חתולי:
הכרתי אותו כשהמו”ל אשר ביתן, זיכרונו לברכה, ביקש ממני לעצב ולאייר את הספר הראשון של חתולי:
מאז אנחנו חברים, ושיתפנו פעולה בספרים רבים.
שם הספר, לא הכול צריך לדעת, הוא גם רמז לדרך הכתיבה המיוחדת של חתולי.
אם אחת החלוקות של הסופרים היא בין אלה שמאמינים בקוראים שלהם לבין אלה שלא, חתולי לא רק סומך על קוראיו שישלימו חלקי עלילה שהוא לא תמיד מספק להם, אלא הוא אפילו משמיט מילים רבות, בעיקר במשפטים מובנים ומוכרים.
הנה הטקסט מהעטיפה האחורית:
אגב, הציור בעטיפה הוא עבודה שלי משנת 1966.
מאחר שאני בטוח שתרוצו לקנות את הספר, ואין לי ספק שתקראו אותו בהנאה, לא אספר לכם את תוכנו. אבל כדי לקשר אותו לחיים האמיתיים, אציין שהגיבורה של הספר – איילת, מלצרית יפה וסטודנטית לקרימינולוגיה, שהדחף האובססיבי שלה לעסוק בעניינים של אחרים הופך אותה לבלשית – מבוססת על דמות אמיתית. במציאות היא אכן מלצרית, אבל היא לא קרימינולוגית אלא מעצבת כתובות קעקע. זוהי איילת האמיתית:
כבר שנים רבות אני מחשיב את עצמי כקורא נלהב של חתולי ומעין יחצן של יצירותיו. כמי שמתעניין וכותב על התרבות האנגלית, סיפרתי פה כמה פעמים שהאנגלים ידעו ויודעים להעריך סופרים שההומור מוביל את יצירותיהם, ומאז טריסטראם שאנדי האחד והיחיד, נמצאים בחזית הספרות האנגלית ספריהם של סמולט, פילדינג, דיקנס, ויילד, ג’רום, צ’סטרטון, וודהאוז ורבים אחרים.
ואילו בארץ היחיד כמעט שזוכה להערכה הוא חנוך לוין, שההומור הוא אבן יסוד של עבודתו.
בביקורות יש אמנם הרבה התייחסות ליסודות הומוריסטיים אצל סופרים ובעיקר משוררים, אבל אבירי הביקורת הספרותית טרם גילו את האיכויות הנפלאות של חתולי. אין לי ספק שזה יגיע.
מועדון הקוראים הנלהב של חתולי, שאני כאמור שייך לו, מכיר היטב רבים מספריו, גם לגדולים וגם לילדים, ולמי שלא מכיר הנה כמה מהעטיפות לספריו, שאת חלקן עיצבתי, וחלק מהספרים גם איירתי. אין כאן שום סדר כרונולוגי או אחר:
תגובות פייסבוק