מכתבים מלונדון לדבר אחר

אם האנגלים יכולים לייחד מוזיאונים לדמות שאינה אלא פרי דמיונו של סופר, כמו למשל המוזיאון לדמותו של שרלוק הולמס, או מוזיאון לאישיות שלא עשתה כלום בלונדון חוץ מלמות שם, כמו "מוזיאון פרויד", או למוזיאון שמספר על פועלה של אחות כמו "מוזיאון פלורנס נייטינגייל", צאו וחשבו כמה מוזיאונים אפשר להקים אצלנו בישראל.

את הבית ברחוב צמח 1 בירושלים הייתי הופך ל"מוזיאון בגין" ומראה בעליל היכן הסתתר מנחם בגין, מנהיג אצ"ל, מפחד הכיבוש הבריטי עד שעבר לרמת אביב.

במרתף בית הכנסת בית אל בתל אביב הייתי פותח את "מוזיאון הרב פרדס".* הייתי מציב בו את הספסל האמיתי שעליו התרחשו הדברים, ולא אוסיף פרטים כי קצר המצע מהשתרע.

אין לי ספק שהתיירים לא יעמדו בפיתוי ויבואו בהמוניהם.

לאחר שביקרתי פה במוזיאון התעלות חשבתי שראוי לעשות בארץ את "מוזיאון הייבוש", שיספר לסקרנים את תולדות הייבוש, החל מייבוש הביצות דרך ייבוש החולה ועד ייבוש הכינרת עם דגש מיוחד על ייבוש המוחות.

להתראות,

שלכם,

דני

* בתקופה ההיא התפרצה פרשת הרב פרדס, שעמד למשפט על קבלת שוחד מיני ועוד עבירות. במסגרת עסקת טיעון הוא התפטר ונידון לשישה חודשי מאסר, שהומרו בעבודות שירות. בעקבות לחץ ציבורי העונש לא הומתק והוא ישב בכלא.

השבוע, כשעברתי ברחוב וייטהול, ליד המבנה של "המשמר הרכוב" של המלכה, ראיתי שתי אנגליות זקנות עומדות ללא מטריות בגשם השוטף, כשהן מתבוננות בשומר התורן הרכוב על סוסו, ושמעתי אחת מהן אומרת:

"בואי נלך מכאן, אני לא יכולה לראות איך המסכן הזה נרטב בגשם".

כשהיא אמרה "המסכן" היא לא התכוונה לשומר כמובן, אלא לסוס.

יש רק דבר אחד אותו האנגלים היו מעריצים, לו היה קיים, יותר מאשר סוס, וזה סוס משחק קריקט.

הסוס הוא החיה היחידה שהאנגלים אוהבים ולא אוכלים (סליחה, גם הכלב), וכדי להדגיש את אהבתם הרבה לסוס הם גם לא כותבים עליו ספרי ילדים. סוס מדבר יש רק לגרמנים ב-35 במאי. כמעט שאין בנמצא בחנויות הספרים באנגליה ספר ילדים שגיבורו הוא סוס.

ואני לא מתייחס כאן למאות הסוסים בפסלי החוצות, על אלה אכתוב בעתיד.

אבל אם הייתם יודעים כמה דמיון האנגלים משקיעים בשמותיהם של סוסי המרוץ, הייתם מבינים איך הוציאה אנגליה מקרבה סופרים ומשוררים כמו שייקספיר, פופ, דיקנס, קיטס ואחרים.

השאלה הגדולה היא איך עדיין אין בלונדון "מוזיאון הסוס".

להתראות בארץ.

שלכם,

דני

אחרי שבועיים בלונדון הרגשתי סוף-סוף בבית. היום שמעתי רוסית* ברחוב אוקספורד, וחצי שעה אחר כך שאלה אותי מלצרית: "הכול בסדר?"

לפני כמה ימים אמר לי חבר אנגלי שאין לנו, היהודים, חוש לספורט. "הבעיה שלכם, היהודים", הוא אמר, "היא שאתם לא יודעים להתייחס לחיים כמו אל משחק". ואז הוא שתה עוד קצת והמשיך: "גרוע מזה, אתם לא יודעים להתייחס לקריקט כמו אל משחק".

מי שמכיר את האנגלים ואת ההיסטוריה שלהם יודע שהאנגלים היו תמיד מאמינים אלא שעד שהמציאו את הקריקט ואת הבירה לא הייתה להם ברירה והם נאלצו להאמין באלוהים.

כדאי לבוא ללונדון מישראל, ולו רק לכמה ימים, כדי להתחיל להבין שלספורט יש עוד הגדרות מלבד ההגדרה הישראלית "איש שחור גבוה מכניס כדור לתוך טבעת שמחוברת לעמוד".

כרגע אני יושב בפאב "הנרי הרביעי" שבהולבורן ורואה מולי בטלוויזיה את המלכה מגיעה למרוץ סוסים.

ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם: "לך לכל מקום באנגליה שבו יש אנגלים אותנטיים, בריאים, מרוצים ונחמדים באמת; ומה תמיד תגלה? שהאורוות הן המרכז האמיתי של משק הבית". מישהו סיפר לי שפעם לקחו את המלכה לבלט אגם הברבורים ואיך שהיא התיישבה היא שאלה את המלווים שלה: "על איזה ברבור כדאי לדעתם להמר?"

מישהו בפאב לידי קורא ספר ובכל פעם פורץ בצחוק. נהגתי כישראלי והצצתי לראות איזה ספר זה וראיתי שזה כל בדיחות מקסוול.** כשהוא הניח אותו לרגע הייתי עוד יותר ישראלי וביקשתי לעיין בו.

האנגלים הם גאונים בלהעביר בדיות מאיש ציבור אחד לשני. מהאוסף העבש דליתי לכם בכל זאת שתיים:

כשהילדים של מקסוול היו קטנים הוא היה יוצא בערב חג המולד לחצר ויורה באוויר, ואז היה חוזר הביתה ומספר שסנטה קלאוס התאבד.

ועוד אחת:

פעם בריאיון לעיתונאי אמר מקסוול שהוא אדם שבנה את עצמו במו ידיו, והעיתונאי אמר: "זה מאוד אמיץ מצידך לקחת על זה את האחריות".

אבל אני שומע מחברים שבארץ מקסוול עדיין איש חשוב.

שלכם,

דני

* מדובר בימים של עלייה המסיבית מבריה"מ וברחובות תל אביב שמענו כמעט רק רוסית.

** מקסוול, למי שלא זוכר, היה פעם יהודי כזה, שבאנגליה כבר ידעו שהוא נוכל ובארץ הוא היה איש חשוב מאוד, חבר של כולם, כולל של הנשיא הרצוג האב. כשהוא נפל – או קפץ – מהיאכטה שלו וטבע, אנחנו ב"דבר אחר" כתבנו שהמוות נגרם מהטפיחות הרבות שקיבל מהנשיא הרצוג. הוא קנה כאן בישראל כל מיני דברים, כולל את עיתון "מעריב".

עונת מרוצי הסוסים נפתחה, ואודה שגם לי לא קשה להמר.

ההימור שלי הוא ששמונה מתוך עשרה ספרי ילדים שיוצאים באנגליה, גיבוריהם הן חיות, ובעיקר עכברים. איך הפכה חיה מגעילה זו – שפרט להוריה ולחברי הליגה נגד ניסויים בבעלי חיים איש בעולם לא מרחם עליה – לכלי שבעזרתו ממלאים הסופרים הרבים הכותבים לילדים את ראשו של הילד האנגלי החמוד, הכריסטופר רובין של שנות ה-90, במידע החשוב שבעזרתו הוא יגדל, יתבגר ויהפוך לדייוויד מלור* של שנות האלפיים, דבר זה נפלא מבינתי.

אמת, לא על העכבר לבדו ניזון הילד האנגלי, ואת בשורת התרבות לגיל הרך, בדומה לדֶבֶר, מעבירים לא רק עכברים אלא גם ארנבים, דובים, שועלים, כלבים ואפילו חזירים.

כן, גם החזיר ימ"ש, שאת כרעיו מטגנת האימא האנגליה לילדיה בבוקר – ביחד עם הביצה, אותה מספקת גיבורת תרבות אחרת, התרנגולת – הופך להיות יצור כשר כשמדובר בספרות ילדים.

ברשימת החיות המאכלסות את ספרי הילדים הזכרתי גם את הכלב, אך ראה זה פלא – הכלב, בדומה לאחיו הסוס, מופיע תמיד בתפקיד הכלב. כלומר כמעט שאין בנמצא ספרים שבהם הכלב לבוש כבני אדם ומתנהג ככזה.

בספרו הידוע של קנת גרהאם הרוח בערבי הנחל, שם הדמויות הראשיות הן כולן בעלי חיים שמייצגים דמויות אנושיות – החפרפר, העכברוש והקרפד, כולם לבושים ומדברים כבני אדם. אבל כאשר סוס משתלב בעלילה הריהו סוס לכל דבר – מושך בעגלה או בסירה ושותק כמו סוס.

כך למשל אפשר למצוא בספרי הילדים עכברים או חזרזירים לבושים בחלוקי בית, יושבים עם עיתון ליד האח המבוערת ומלטפים כלב (ולא למשל פרת משה רבנו המייצגת כלב).

אני מרשה לעצמי סיכום ביניים קצר:

בין גיבורי ספרות הילדים שמותר להעניק להם צורה אנושית נמנים: העכבר המאוס, שאותו אנו מגרשים מהבית או עורכים בו ניסויים; השפן והחזיר, אותם אנו (לא אנו היהודים) נוהגים לאכול; השועל והדוב, מושאים אהובים על ציידים וספקי פרוות עיקריים. לעומתם, את הכלב, ידידו הטוב של האדם, ואת הסוס, ידידו הטוב של המהמר, אסור להשפיל ולהלביש בבגדי בני אדם והם כמעט תמיד ישחקו בתפקיד עצמם.

המסקנה המדעית המתבקשת מכל האמור לעיל היא, שעל פי התרבות האנגלית יש לאדם (ובעיקר אם הוא בן המעמדות הפשוטים) תחליפים רבים. ולעומת זאת לכלב ולסוס, בדומה לאצולה, אין שום תחליף.

סופרי הילדים האנגלים מכירים את קהל היעד שלהם ויודעים כי הילד האנגלי מצויד בדמיון מספיק, שבעזרתו הוא מסוגל לזהות את האדם שבחזיר או את האישה שבארנבת, אבל לעולם לא יהיה מסוגל לשחזר בדמיונו תמונת ציד כפרית מן התיאור הבא:

להתראות בקרוב,

שלכם,

דני

* דייוויד מלור היה שר האוצר בממשלתו של ג'ון מייג'ור.

אני כבר כמה ימים בלונדון וקונה כל יום כמה עיתונים. בגלל האנגלית הדלה שלי אני לא כל כך מצליח לקרוא, אבל כמו שחבר אנגלי אמר לי: "עיתונים זה בשביל לקנות ולא בשביל לקרוא".

כבר מזמן שמתי לב שהשיטה שעל פיה בנויה העיתונות באנגליה ראויה להערצה: אם בארץ נבדלים העיתונים זה מזה בעיקר בלוגו ובעיצוב הגרפי, אצל האנגלים ההבדל הוא בחדשות. האנגלי קם בבוקר ומחליט איזה חדשות הוא רוצה לקרוא ועל פי זה הוא מחליט איזה עיתון לקנות.

אם אתה רוצה לדעת מה עשה דייוויד מלור (ראו הערה לעיל) לשחקנית אנטוניה בעלת החזה הקטן והיציב, אתה קונה את "הסאן". ואם אתה רוצה דווקא לדעת מה עשו הפלסטיקאים לעור הפנים הלא יציב של מייקל ג'קסון, אתה קונה את "המירור". אפשר בהחלט להגדיר את פרשת ג'קסון כ"פנים חדשות במירור".

היום ב"סאן" הייתה איזו ידיעה שערורייתית על בית הלורדים. ובשבילי, כמו בשביל כל הישראלים, התופעה הזאת שנקראת "בית הלורדים" הייתה ועודנה חידה.

אני זוכר שפעם, כשבשיחה שלי עם רוג'ר חברי הבריטי ניסינו להשוות מדינות, ואני טענתי שהמדינות שאני מעריך הן אלה שדואגות לאוכלוסייה הזקנה שלהן, ואז רוג'ר אמר: "אז אנחנו מנצחים. תראה את בית הלורדים".

וכששאלתי: "מה זה בית הלורדים?" הוא אמר: "זאת הדרך שלנו, האנגלים, להוכיח שיש חיים אחרי המוות".

ב"הייוורד גלרי" יש תערוכה של רנה מגריט, הבלגי השני הכי מפורסם פה אחרי הרקול פוארו. בכניסה אין בכלל תור. אנגלי לא טורח לצאת מהבית למקום שאין בו תור.

האדם היחיד שעמד לפניי יצר יחד איתי תור מסודר של שני אנשים. הוא ניסה לעמוד לפני אשנב הכרטיסים כמה שיותר זמן וכמה שפחות נוח. האנגלים לא מרגישים נוח כשנוח להם, זה נראה להם לא מוסרי. חבר אנגלי הסביר לי פעם שהאנגלים מעריצים את היהודים על כך שהללו חיכו המון זמן ליד הר סיני בעמידה לקבלת התורה. ככה האנגלים מפרשים את המושג "מעמד הר סיני".

התערוכה של מגריט מרתקת. כמעט בכל תקופה היה אמן חשוב שפתח אפיקי מחשבה חדשים, אבל הביא לזיהום סביבתי בצורת רבבות חקיינים. אין ספק שמגריט הוא הנציג המובהק של המאה ה-20.

אין בעולם דבר קל יותר מאשר להיות מגריט שני.

שלכם,

דני