בסוף המאה ה-20 כתבנו וערכנו חבריי ואני את המוסף הסאטירי "דבר אחר". היום למיטב ידיעתי אין בארץ כתב עת או מוסף שמוקדש להומור או לסאטירה. ההומור עזב כמעט לגמרי את התקשורת המודפסת ועבר לתקשורת האלקטרונית, ובעיקר לטלוויזיה. אם בהומור כתוב יכול הקורא לחזור, לקרוא שוב, לחשוב ולהתעמק, בהומור של "הופעה", דהיינו ההומור של ה"סטנדאפ", האפשרויות האלה לא קיימות. לא הבנת? בעיה שלך. לא צחקת? בעיה של הסטנדאפיסט… ובפעם הבאה הוא כבר לא יספר את זה.
מי שההומור בשבילו הוא הסטנדאפיסט לא יצחק למקרא גרגנטואה ופנטגרואל או החייל האמיץ שווייק וגם לא משלושה בסירה אחת.
עם שקיעתה של הקריאה קרה משהו לא טוב גם להומור. איך יתייחסו בעוד 100 שנה להומור של היום? אין לי מושג ואין לי גם עניין לנחש.
בשנת 1988 אסף סופר בשם יצחק ינאי (לצערי אין לי עליו מידע) דברי הומור מכתבי עת הומוריסטיים מהשנים 1930-1920. כן, היו אז המון כתבי עת, חלקם קיקיוניים וחלקם קצת פחות קיקיוניים. הנה רשימת המקורות מהם אסף יצחק ינאי את החומרים:

הוא קיבץ אותם בספר הזה, שיצא בהוצאת תמוז-מודן:
ואני איירתי אותו.
הנה ההקדמה של העורך:
יש בספר הזה, כמו בעוד כמה ספרים שראו אור בארץ, זלזול ואפילו לעג להומור של פעם. צריך לזכור שפרט לעובדה שמדובר בהומור בן 100 שנה, יש עוד שני דברים שמי שקורא את זה צריך לקחת בחשבון – האחד זה השפה, שלרבים נשמעת נלעגת, והשני שמדובר בבחירה של אדם אחד.
בספר יש שבעה פרקים. בחרתי להציג כאן את ראשי הפרקים וכמה קטעים מאוירים מכל פרק.
הפרק הראשון הוא:
והנה כמה קטעים:
והפרק הבא:
לפי השם נראה שהוא עוסק באוכל, אבל רוב הקטעים עוסקים בכסף ובמסחר:
הפרק הבא הוא:
מדובר בשנים בהם המילה "כנסת" לא הייתה עדיין הבית הזה בירושלים שבו יושבים 120 מנותקים, אלא של מי שניהלו אז את המדינה ועמדו בראי המוסדות הלאומיים.
ואיך אפשר בלי:
לא יעלה על הדעת שבספר כזה יהיה גם פרק על גברים. כל אלה שכתבו את כתבי העת ההומוריסטיים היו גברים. אז אני מזכיר לכם שמדובר בתקופה שלנשים עדיין לא היה חוש הומור.
הנה כמה קטעים:
הפרק הבא הוא:
וכמה דוגמאות ממנו:
והפרק הבא:
מה יותר קל מאשר לצחוק על הבריטים ועל הערבים? עד היום חלק מהסטיריקנים שלנו סבורים שאם הם לועגים לאויבים שלנו זה מוכיח שהם פטריוטים:
בפרק האחרון כינס ינאי את כל הקטעים שלא התאימו לפרקים הקודמים:
ומשם הקטעים הבאים:
***



































































חלק מהבדיחות מוכרות לי בגרסאות קצת שונות מהספר "הצחוק יפה לבריאות" שלדעתי יצא בשנות השישים…
אני לא אוהב סטנדאפ וכן ספרים משעשעים 🙂
הומור בטח שתלוי בזמן ותרבות.היו פה כמה פנינים,ואין סטנדאפיסט שגרם לי לצחוק כמו שצחקתי כשקראתי את שוויק.אולי זה כי אני אישה ואין לי חוש הומור.