אתחיל דווקא בסיפור על חיים גמזו, המבקר החשוב.
פעם, בנוכחות אברהם שלונסקי, אמר גמזו את המשפט הבא: "גם אני, כמו קֶר… (והיה המשך לא חשוב).
(קֶר, שאליו דימה את עצמו גמזו, היה המבקר הידוע אלפרד קר)
ואז אמר לו שלונסקי: "מר גמזו, יש להקפיד על העברית הנכונה והיית צריך להגיד: גם אני, כָּקֶר" (שזה נשמע ממש כמו "קאקער")
אלפרד קר היה מבקר ספרות ותאטרון שבעיני רבים היה החשוב ביותר בתחילת המאה ה-20 בגרמניה.
הוא היה יהודי כמובן, שנולד בשם קמפנר. כשהנאצים עלו לשלטון הוא נמלט לשווייץ ואחר כך לאנגליה עם אשתו ושני ילדיו.
בתו ג'ודית, שנולדה בשנת 1923, הייתה בת 10 כשהם הגיעו ללונדון.
בזמן המלחמה היא עבדה כנערה בצלב האדום, ואחרי המלחמה למדה אמנות בסנטרל סקול אוף ארטס אנד קראפטס.
כשהבן שלה היה בן שמונה וראה את צלילי המוזיקה הוא אמר: "עכשיו אני יודע מה עבר על אימא שלי". זה עצבן אותה והיא החליטה לכתוב ספר לילדים על הילדות בגרמניה וכך נכתב הספר כשהיטלר גנב את הארנב הוורוד:
הספר ראה אור גם בעברית:
זה היה חלק מטרילוגיה על תקופת השואה שיש בה יסודות אוטוביוגרפיים רבים.
ברשומה על Seven Stories הראיתי עבודות של ג'ודית קר, ובין השאר את האיור הזה שעשתה בגיל 10:
והנה עוד שני ציורים שלה מהילדות. את האיור הזה עשתה בשוויץ ב-1933:
ואת זה כשהייתה בת 15:
ג'ודית קר כתבה ואיירה ספרים רבים, כולל סדרה בת 17 ספרים על החתול מוֹג, סדרה שזכתה להצלחה גדולה.
ברוב ספרי הילדים שלה יש דגש על חיות, למשל כאן:
והספר הידוע והמצליח שלה הוא הטיגריס שבא לתה:
הספר הזה קיבל כבר מזמן את התואר "קלאסי" והוא מוזכר כמעט בכל ספר שעוסק בפיקצ'ר בוקס. המבקרים מציינים את העימוד המרווח שלה.
היו שטענו (גם אני קצת ביניהם) שהדמויות שלה הן קצת סטראוטיפיות. הכוונה היא לדמויות האנושיות, ואין ספק שבעלי החיים שלה מצוירים טוב יותר.
ג'ודית קר הלכה לעולמה ב-22 במאי ש.ז.
אביה אלפרד איבד את עצמו לדעת לאחר שעבר אירוע מוחי ב-1947.
ואם למישהו זה חשוב, אז גם הילדים שלה מאוד יצירתיים. הבן שלה, מתיו ניל, הוא סופר מצליח, והבת שלה טאסי ניל היא שחקנית, אנימטורית ומעצבת שעבדה בין השאר עם ג'ים הנסון האגדי.
יפה מאוד. תודה 🙂
האיורים שעשתה בילדותה נפלאים.