מותר לצחוק על ההיסטוריה?

בימים היפים של ניקוי ראש, שודר בתוכנית מערכון מצחיק מאוד על משה והסנה הבוער, שם מבקש אלוהים ממשה: "של נעליך מעל רגליך", ומשה, שהאדמה ממש רותחת לו מתחת לרגליים החשופות, בורח, ואלוהים עם הקול של פרקי היום בתנ"ך צורח לו שיחזור…

אפרים סידון מספר שבעקבות המערכון הוגשו תביעות בכנסת להוריד את "ניקוי ראש". עיקר הטענות היו: "למה ליהקתם בתפקיד משה את דובי גל?"

למרות שעל התנ"ך נעשו סאטירות פה ושם, אני לא מעלה בזיכרוני ספר קריקטורות או סאטירה כתובה שמטפלים בהיסטוריה של עם ישראל. בימינו בכל זאת קל יותר לעשות סאטירה על ההיסטוריה היהודית, והראייה לכך היא תוכנית הטלוויזיה היהודים באים, שאינה מעוררת התנגדות רבה.

אחרי שאציג לכם כמה דוגמאות מעניינות של הומוריסטים אנגלים, ייתכן שנבין יחד למה אצלנו אין לזה סיכוי.

מתוך שפע של ספרים סאטיריים שעוסקים בהיסטוריה האנגלית, אציג לכם בודדים.

הראשון הוא הספר הזה שצייר ארתור מורלנד:

הספר הזה יצא ב-1925. הוא מכיל 160 קריקטורות על ההיסטוריה הבריטית. הספר הפך להיות חלק מההיסטוריה של ההומור הבריטי, למרות שלדעתי מדובר בהומור בינוני וכל חשיבותו של הספר היא במה שאז נחשב נועז וחלוצי.

הנה כמה קריקטורות מהספר הזה בליווי הטקסט:

מהתבוננות בקריקטורות האלה נראה שההומור של מורלנד היה די פרימיטיבי והתבסס על סיטואציות, הבעות ופה ושם אנכרוניזם, שכנראה הצחיק את האנגלים.

אבל כבר לפי הספר הזה אפשר להבין שהומור ופרודיה על העבר אפשר לעשות רק במקום שכמעט כל קורא מכיר וזוכר את המקורות ההיסטוריים עליהם מבוססות הקריקטורות.

הישראלי הממוצע זוכר כמה פרטים מהתנ"ך ומשהו על גירוש ספרד ואז – הרצל, השואה והתקומה.

אני מבקש מקוראי, שכמובן זוכרים יותר פרטים מההיסטוריה של עמנו ממה שהזכרתי כאן, לא להעלב. בקביעה הזאת אני מתייחס לאיזה ממוצע של ידע שבגללו אין להוצאות הספרים חשק להוציא ספרים כאלה (ראה מכתב של ערן זמורה בסוף הרשימה).

חמש שנים לאחר הספר של מורלנד יצא באנגליה הספר הזה שזכה להצלחה גדולה יותר מקודמו:

1066 וכל זה נכתב על ידי שני סופרים – וו.ס. סלאר (W.S. Sellar) ו ר.ג'. ייטמן (R.J. Yeatman). שניהם כבר לא בין החיים.

שניהם למדו באורייל קולג' באוקספורד. ייטמן לא סיים את התואר ולכן בספר ליד שמו נכתב כך:

שניהם כתבו לפאנץ' ושיתפו פעולה בכמה ספרים הומוריסטיים.

הנה כמה קטעים על אישיותו ופועלו של הנרי ה-8:

 

הָאל – המלך המזויף

הנרי השמיני היה מלך חזק עם חוש הומור מפותח ושמונה נשים. הזכורות מביניהן הן קתרין הגאוותנית (arragon=arrogant), אן של התלתן (cleves-cloves), ליידי ג'יין אוסטין ואן האת'אווי. הזקן שלו לעומת זאת היה אדום.

בצעירותו הנרי אהב לשחק טניס, ולאחר שנמשח למלך, אומרים שמעולם לא הפסיד במשחק. הוא גם המציא משחק בשם "האל המלך המזויף" והזמין את השרים שלו לשחק איתו. קשרו את עיני השחקנים והניחו את ראשיהם על בול עץ והם היו צריכים לנחש מי תהיה אשתו הבאה של המלך.

הקרדינל וולסי, השר הזכור לטוב וממציא woolsack שיחק עם הנרי את המשחק הזה – וניצח. אך זה שבא אחריו, קרומוול, שניצח בנקודות – נפסל על ידי המלך והפסיד.

לדעתו של שייקספיר (המשורר והמחזאי הידוע), הכישלון הבלתי צפוי שלו נבע מכך שלא ידע להשליך ממנו והלאה את האמביציה.

הרסטורציה

הנרי רצה שהאפיפיור יעניק לו גירושים מאשתו הראשונה קתרין. הוא רצה את הגירושים בגלל ש

היא היתה יהירה ( arragon=arrogant),

הוא התחתן איתה לפני המון זמן

כשילדה – היא ילדה בת, והנרי רצה בן

הוא חשב שזה יהיה דבר טוב

האפיפיור סירב והוא ומאמיניו התנתקו מהכנסייה האנגליקנית. זאת הייתה הרסטורציה.

התוכנית של הנרי נכשלת

באופן מוזר להנרי היה כל הזמן רעיון בדבר אישה חדשה ששמה היה אן, שהוא חשב שבטוח תוכל להעניק לו בן. אז כאשר הגירושים היו גמורים (או כמעט גמורים) הוא התחתן עם אן. אך הוא טעה לגבי אן, מפני שגם לה נולדה בת – או סוג של (ע"ע אליזבת).

אחרי זה הנרי חשש שלא יהיה זמן לעוד הרבה גירושים אז הוא ויתר על התהליך וערף את ראשי נשותיו במקום (את כולם חוץ מאשר את ראשה של אן של התלתן (cleves-cloves), שאותה שלח בחזרה לבלגיה אחרי שנוכח שהיא "סוסה שמנה עם בלוטות". הוא גם גילה פחות עניין בנשותיו והקדיש עצמו לדיפלומטיה, ובילה הרבה זמן במשחק הטניס וכו' עם המלך הצעיר של צרפת בשדה שנקרא The Field of the Crock of Gold

הסוף של וולסי

הקרדינל וולסי, למרות שלא חשב לבכות בגלל כל זה, בסוף כידוע הזיל דמעה גדולה. כאשר סר חינו  (ובהחלט הוא נתגלה משעשע משרתים של האפיפיור), וולסי החליט לעלות לרגל למנזר לסטר בעודו אומר לעצמו "אם הייתי משרת את אלוהים כמו ששירתתי את המלך – הייתי איש טוב". בכך הודה שהוא איש רע. בהגיעו למנזר וולסי מת אחרי שנשא נאום בפני אב המנזר (נאום שהוא סאטירה על הנאום מ"יוליוס קיסר" של שייקספיר):

Father Abbot,  I come to lay my bones among you, not to praise them

 

אני לא בטוח שזה יצחיק אתכם, אבל הספר הזה נמכר עד היום.

המאייר הוא מישהו בשם ג'ון ריינולדס, שאני לא יודע עליו הרבה. הנה שני איורים שלו, בלוויית הטקסט:

ומשהו על אוסקר ויילד והתקופה שבה חי:

וזה הספר השלישי שאציג:

ההיסטוריה המאוד מאוד עקובה מדם של בריטניה (בלי הקטעים המשעממים) שיצא ב-1990.

ג'ון פרומן הוא סופר ומאייר פורה מאוד שכתב עוד כמה ספרים בכיוון הזה.

ולשם השוואה הנה מה שכותב ג'ון פרומן על הנרי ה-8:

1509 – אישה מס' 1

כפי שאתם זוכרים, הנרי התחתן עם אלמנת אחיו – קתרין מאורגון. הבעיה הייתה שהוא חשב שהיא קצת מזדקנת, במיוחד שכל חמשת ילדיהם היו בנות, וארבע מהן – מתות. מפני שהוא חשק בבן (ובמשרתת ששמה אן) הוא החליט להכריז שהנישואים אינם בתוקף – יופי הנרי! – ואמר לוולסי לבקש מהאפיפיור לתת לו להשתחרר מהנישואים. האפיפיור, שהיה נתון למרותו של מלך ספרד, סירב. ולכן הנרי ברוב חוצפה אמר לו מה הוא יכול לעשות עם דעותיו, והפך את עצמו לראש הכנסייה. שניים מאנשי הכנסייה של אז, הבישופ פישר וסיר תומס מור, לא הסכימו עם המהלך הזה ולכן הנרי מיד ערף את ראשיהם. ראשו של תומס המסכן בושל ושופד על עמוד והוצג על גשר לונדון. בתו של תומס מור שיחדה את השומרים של הגשר שיתנו לה את ראשו של אביה וקברה אותו. שנים מאוחר יותר כאשר מתה, היא נקברה באותו קבר.

1532 – אישה מס' 2

הנרי התחתן עם אן בוליין, ומאוחר יותר האשים את וולסי בבגידה. אכן דרך יפה להתנהג עם חברים! הוא מינה את תומאס קרומוול כמחליפו של וולסי, ויחד הם "מוססו" את כל המנזרים (בטח בעזרת מים קדושים) ולקחו את כל רכוש הכנסייה  – ובאותו זמן רבע מהמדינה היה שייך לכנסייה. האפיפיור זעם ונידה אותו, אך הנרי רק צחק ואמר: פרו ורבו! זאת הייתה תחילת הרפורמציה, שהייתה הזעזוע הגדול ביותר שהכנסייה חוותה. כל מי שלא הסכים עם הנרי נקרא כופר ונשרף על המוקד.

אן, למרבה הצער, העניקה לו עוד בת (אליזבת) בשנת 1533. זה מאוד הכעיס את הנרי אך לא הכעיס אותו כפי שהכעיסו אותו הפלירטוטים שלה עם מחזרים שונים. כשגילה זאת ערף את ראשה ואת ראשי כל המחזרים. מעניין לציין שאן הייתה מוזרה – הייתה לה אצבע נוספת ביד אחת, ומה שעוד יותר מוזר – שלושה שדיים. אם ההאשמות על גילוי עריות (עם אחיה) לא היו מתקבלות, הנרי תכנן להאשים אותה שהיא מכשפה, וכראייה להביא את העיוותים הגופניים שלה. זאת באמת לא הייתה השנה של אן – אחרי שהוצאה להורג, הלב שלה נגנב והוחבא. הוא נמצא שוב ב-1836 ונקבר תחת העוגב של הכנסייה בתיפורד, סאפולק.  אומרים שהשיר החביב על הכומר המכהן שם עתה הוא You Gotta have a Heart.

1536- אישה מס' 3

האישה הבאה הייתה ג'יין סימור ש – חדשות טובות! העניקה לו בן, אבל – חדשות רעות – מתה בעת הלידה ב-1537. הרפואה הטיודורית לא הייתה משהו…

1540 – אישה מס' 4

עכשיו הגיע תורה של אן מקליבס – "הסוסה הפלמית". למרות שהייתה מאוד מכוערת, הנישואין נחשבו לצעד פוליטי נכון. הנישואין לא מומשו, והוא התגרש ממנה במהרה. הוא כנראה לא כל כך אהב סוסים. גם ראשו של קרומוול המסכן נערף בגלל שהנישואים לא הצליחו. זה מה שקורה כשאתה עושה טובה לחבר.

1540 – אישה מס' 5

הנרי שוב ניסה עוד משרתת – קתרין הווארד, אך היא הייתה יותר מדי חכמה בשבילו, אז בהתאם למנהגו הוא ערף את ראשה (סיכון מקצועי).

1543 – אישה מס' 6

אני מתערב שקתרין פאר, אשתו האחרונה של הנרי, הייתה עצבנית ביום החתונה. באותו זמן הנרי היה במצב בריאותי מזעזע וכמה מהבעיות שלו הן מגעילות מדי מכדי לספר. וקתרין חיה אחריו. הוא מת ב-1547 בגיל 56 והשאיר אחריו מדינה שאמנם הייתה הרוסה מרוב מלחמות אבל מלאה ביטחון מתמיד.

אז אולי ספרים מאיימים יותר מאשר תוכניות טלוויזיה, כי נדמה שאצלנו אין הרבה סיכויים שנראה ספרים כאלה. ובכל זאת אני מקווה שהספר הבא שאציג כאן, שטרם יצא לאור, יראה אור יום אחד. וכוונתי לספר של מקאמות סאטיריות על התנ"ך שכתב אפרים סידון.

הנה שתי מקאמות מתוכו:

הראשונה על אברהם וההבטחה האלוהית:

והשנייה על המקרה המצער של אלישע הנביא הקרח והדובות:

והנה מה שכתב לי המו"ל, ידידי ערן זמורה, כשהצעתי להם את הספר:

ולסיום עוד ארבעה איורים מתוך הספר הזה:

לסיפור שרה והמלאכים:

לעקדת יצחק:

על משה:

על שמשון ודלילה: