שניים מאיירים אווז אחד

מכל האגדות של האחים גרים, אווז הזהב לא זכה להצלחה גדולה בשפה העברית. ואכן בעיניי כקורא בהחלט אפשר לגדל ילדים בעברית בלי האגדה הטיפשית הזאת. אבל מנקודת מבט של מאייר יש בסיפור המוזר הזה אפשרויות מעניינות ובעיקר ה"שרשרת" הזאת של הדמויות:

הצללית הזאת היא של ארתור רקהאם, אלוף הצלליות.

ברשומה הזאת אביא בעיקר שני מאיירים בני אותה תקופה, שכל אחד מהם אייר את הסיפור בסגנון אמנותי אחר. אבל מכיוון שרוב האנשים בדרך כלל לא מכירים את אווז הזהב, הנה העלילה בקיצור:

לחוטב עצים אחד היו שלושה בנים. שני הגדולים היו מוצלחים, והקטן היה טיפשון (בגרמנית האחרים גרים קראו לו Dummling וברוב התרגומים לאנגלית הוא מכונה Simpleton).

כשהאב לא היה יכול לצאת ליער ולחטוב עצים, יצא הבן הבכור ליער, מצויד באוכל. ביער הוא פגש זקן קטן, שביקש שיתן לו קצת אוכל. האח סירב, ואז קרתה לו תאונה והוא נאלץ לחזור הביתה. מקרה דומה קרה גם לאח השני.

ואז ביקש הטפשון לצאת ליער. כולם חשבו שהוא בוודאי לא יצליח, אבל כאשר הוא פגש את הזקן הקטן הוא כמובן היה נדיב, כדרך הטפשים, וסעד יחד עם הזקן.

בתמורה לנדיבותו הופיע מתחת לעץ אווז עם נוצות מזהב. האח הצעיר לקח את האווז והלך לפונדק להעביר את הלילה.

לבעל הפונדק היו שלוש בנות. כאשר נרדם טיפשון, באו השלוש לחדר כדי לגנוב כמה נוצות. אבל ברגע שהן רק נגעו באווז, הן נדבקו זו לזו ולאווז. כאשר טיפשון קם בבוקר והתחיל ללכת, נדבקו לחבורה הזאת עוד דמויות. אם זה חשוב לכם אז הראשון היה כומר, ואז איזה שומר ושני פועלים.

בקיצור, חוץ מהאווז ומטיפשון כללה השיירה האנושית הזאת עוד שבע דמויות. הם הלכו עד שהגיעו לארמון המלך. ואז מספרים לנו האחרים גרים שלמלך הייתה בת שאף פעם לא צחקה. המלך הבטיח שמי שיצחיק אותה ישא אותה לאישה. כאשר ראתה הנסיכה את טיפשון והחבורה הדבוקה, היא פרצה בצחוק, ואז טיפשון דרש כמובן שהיא תינשא לו. המלך, שזיהה כי מדובר בטיפשון, לא הסכים מייד לתת לו את ביתו, אלא העמיד אותו בכמה מבחנים.

הרעיון הזה שמי שרוצה להיות נסיך או מלך צריך לעמוד במבחנים מופיע בסיפורים רבים.

במיוחד אני אוהב את הסיפור הנפלא הנסיך והארנב שכתב א.א. מילן. בעבר תרגמתי אותו אבל בגלל בעיות של זכויות יוצרים על כתבי מילן הוא טרם יצא לאור.

כמובן שהזקן הפלאי שזכה לאכול את האוכל המחורבן של טיפשון עזר לו לעמוד בכל המבחנים וטיפשון התחתן עם בת המלך. ואנחנו הקוראים נשארנו לחשוב: איזה מין נישואים היו להם, כשהנסיכה בטוחה שהיא התחתנה עם גדול הסטנדאפיסטים.

אולי גם אתם תחשבו שהסיפור הזה הוא לא מציאה גדולה רק בגלל הדרך שבה בחרתי לספר לכם את העלילה. בכל מקרה ניתן לשאול: האם זה בתחום התקינות הפוליטית לספר לילדים על הורים שמעדיפים את שני הבנים הגדולים ולצעיר הם קוראים "טיפשון".

ועלו אצלי גם כמה הרהורים בענייני הומור וצחוק:

א. בילדותנו בכרכור היה לנו שכן אחד שהיה מרבה לצחוק מכל שטות, אז אימא שלי הייתה אומרת לנו שיש לו "הומור".

ב. כמעט בכל מודעה שבה הוא או היא מחפשים בן או בת זוג, מופיעה הדרישה שיהיה לה או לו "חוש הומור".

ג. פעם שאלתי את X (ידידה שלי) למה היא התחתנה עם Y, והיא אמרה, "הוא מצחיק אותי".

ד. האם המלך, כאשר הבטיח את בתו למי שיצחיק אותה, לא התכוון במקרה למי שיש לו "חוש הומור"?

ה. הרי הנסיכה צחקה מהשיירה, אז למה היא התחתנה עם טיפשון ולא עם הכומר או עם אחד הפועלים?

ויש עוד שאלות ותמיהות רבות, אבל אנחנו עוסקים באגדה, אז בואו נניח להרהורים ונעבור לאיורים.

וכאן אני מרשה לעצמי להשוות בין שני מאיירים שונים מאותה תקופה (פחות או יותר בני גילי). האחד הוא המאייר הישראלי-אמריקאי אורי שולביץ, כאן בצילום איתי ועם אהוד בן עזר, שהכיר בינינו.

והשני הוא ריינר זאכר (Rainer Sacher). מאייר גרמני יליד 1939.

בחרתי בשניהם כי כל אחד מהם אייר בהשפעת צייר או סגנון ציור מוכר.

ריינר הושפע כנראה מפיטר ברויגל.

כולם מכירים את החגיגה הכפרית של ברויגל:

ואילו אורי בספר הזה עשה מחווה לקוביזם וגם לקונסטרוקטיביזם, ובמיוחד לחואן גרי(ס). הנה שתי עבודות של גרי:

מי שמכיר את האיורים של אורי שולביץ יודע שהוא היה בקי בתולדות האמנות ואייר ספרים רבים בסגנונות אמנותיים שונים. פרט לאווז הזהב היה לו כבר ספר אחד שאותו אייר בסגנון קוביסטי ואולי אפילו מובהק יותר:

אם אתם שואלים אותי – וגם אם לא – האיורים של אורי לאווז הזהב הם הטובים ביותר שנעשו לסיפור הזה, מאלה שאני מכיר.

הנה העטיפה:

וזהו טיפשון עם האווז:

ואלה הם האחים הגדולים של טיפשון:

והנה האיור של כל המשפחה:

וכאן טיפשון פוגש את הגמד:

שימו לב לסגנון המעניין של הדמויות של אורי. כאן נראות כמה מהדמויות שנדבקו ל"שרשרת":

הנה כפולת העמודים שבה נראים הדבוקים מגיעים לארמון המלך:

אורי יודע להשאיר הרבה אוויר בקומפוזיציות שלו.

והנה העמוד האחרון בו נראים הזוג המלכותי עם האווז ומשפחתו וביצי הזהב שהטילו.

מעניין שלאווזים יש צאצאים ולזוג לא…

על הקיר תלויה תמונה של האונייה שהעניק להם הזקן הרעב, כאשר באחד המבחנים המלך ביקש מטיפשון שיביא לו אונייה שמסוגלת לשוט גם בים וגם ביבשה.

עד כאן הסגנון הקוביסטי-דאדאיסטי של אורי שולביץ.

והנה כמה איורים של המאייר הגרמני ריינר זאכר:

כאן נראה אחד האחים שלא נתן אוכל לזקן וקרתה לו תאונה, ומימין טיפשון יוצא ליער במקומו:

אגב, הוא נראה קצת מרוצה מהתאונה של אחיו.

והנה הסצנה שבה מתגלה האווז:

על פי הציור נראה שהזקן שביקש אוכל לא היה ממש רעב, והוא מאכיל את הציפורים באוכל שקיבל.

והנה סצנה ממש "ברויגלית", בה נראות שלוש האחיות שמנצלות את נמנומו של טיפשון ובאות לנסות לגנוב נוצות זהב מהאווז:

מעניין שריינר בחר לצייר את זה ביום ולא בלילה.

והנה סצנת ההידבקות:

מעניין שאת החקלאים שעובדים שם ברקע זה לא מצחיק. הם אפילו לא מביטים לכיוון, והיחידה שמתעניינת זו החסידה.

והנה הרגע שבו פורצת הנסיכה בצחוק:

שמתם לב שהיחיד שצוחק פרט לנסיכה הוא ליצן החצר?

וזאת הסצנה שבה נראה הר של לחמים, אותו ביקש המלך בתור אחת המשימות:

ברקע נראית גם האונייה, ששטה על היבשה כמובן.

ואחרי שראיתם את שתי הדוגמאות הכל כך שונות, אני רוצה לדבר על השרשרת האנושית שבסיפור מנקודת מבטו של המאייר. כזכור, ה"תהלוכה" הזאת גרמה לנסיכה לצחוק בפעם הראשונה. כלומר אם להאמין לאחים גרים, הנסיכה הזאת לא ראתה כל חייה דבר כל כך מצחיק כמו ה"שרשרת" האנושית הזאת.

וכאן אני שואל אתכם: האם שורת אנשים כזאת כמו שצייר רוברט אנינג בל הייתה מצחיקה אתכם?

או אפילו זאת, פרי מכחולו של רוברט מורטון נאנס:

ואפילו זאת, שצייר לואיס ריד, שבה הם נראים כמו באיזה ריקוד אצילי:

היו גם מאיירים שניסו להדגיש את הסיטואציה ההומוריסטית דווקא בפרצופים של הדמויות:

מי שקצת הצליח להעלות חיוך קל גם על שפתיי הוא וולטר קריין, מגדולי המאיירים של תור הזהב של האיור האנגלי:

שניסה להראות שאכן הם דבוקים בניגוד לרצונם.

אבל כאמור, מי שבאמת שכנע את הנסיכה שמדובר במשהו מצחיק, היה כמובן אורי שולביץ:

ולסיום, עוד כמה תהלוכות וכמה עטיפות לסיפור הזה:

***