ספרים כמגפה

לרבים מאיתנו הייתה ערימה גדולה של ספרים "על יד המיטה", ספרים שחיכו בסבלנות לקורונה.

אצל רבים מחברי הערימה הזאת קטנה במהירות ואצל כמה היא איננה.

האם כאשר יסתיים משבר הקורונה נמשיך לקרוא ספרים או שנראה תופעה הפוכה: מין בריחה מהספר?

כבר מזמן נוכחתי, וגם כתבתי על זה, שאגירת ספרים לא תמיד קשורה לאהבת הקריאה. ככל שאני מזדקן, הצורך שלי לאגור את הספרים שאני אוהב גדל, ואילו תאוות הקריאה נחלשת.

למרות ש"ספר" נמצא בתודעתנו במדור "תרבות", יש בעולם יותר ספרים גרועים ואפילו מזיקים, מאשר ספרים שאפשר לשייך אותם ל"תרבות". ובכל זאת, וזאת תופעה מעניינית, אין כמעט אספנים של ספרים גרועים. עוד לא קרה לי שנכנסתי לבית שהיו בו המון ספרים וכמעט כולם היו שייכים למה שאני מכנה "ספרים גרועים".

ברשומה הזאת אני רוצה להראות קריקטורות וקריקטוריסטים שעוסקים בספרים.

הדברים שאביא להלן – מלבד 15 האיורים שלי בסוף הרשומה – לקוחים משלושה ספרים, ואפתח בספר הזה:

זהו ספר אמריקאי. רוב הקריקטורות שבו לקוחות מהניו יורקר. מגזין הניו יורקר מחזיק מעצמו מוביל בתחום הקריקטורות באמריקה. במשך שנים לא היו בו צילומים, אלא רק קריקטורות ואיורים, והעיקר – סול סטיינברג, הפיקאסו של האיור, היה מפרסם שם דרך קבע.

העניין הרב שהיה לי באכסנייה הזאת, שסטיינברג אימץ, מקורו לא רק באירוח של העבודות שלו, אלא בעיקר כי רוב הקריקטורות האחרות שפורסמו בניו יורקר היו שונות באופיין מאלו של סטיינברג.

סטיינברג היה יוצר חוקר, ועבודותיו היו מעבדה להומור חזותי, ובמובן זה הוא היה מהפכן. לעומתו  רוב היוצרים האחרים היו קריקטוריסטים שהייתי מכנה אותם "נציגי הבורגנות הנוחה", כלומר יוצרים שהגיעו לאיזה סגנון אישי מזוהה, ובעזרתו הפיקו קריקטורות שנתמכו בדרך כלל במילים, ולפעמים הציור אצלם הוא לא יותר מאשר המוסד הידוע בבדיחות: "איש אחד אמר".

את הקריקטורה הזאת למשל אפשר היה להמיר בסיפור:

סיפור כזה: צב בחנות ספרים מצביע על ספר ושואל את הזבן: "יש לכם את זה בכריכה קשה?"

נכון, יש משהו בציור שנותן תוקף הומוריסטי לטקסט, כמו גם בקריקטורה הזאת:

"אתה יודע מי מתחיל לעלות לי על העצבים? הומרוס!"

כאן השילוב שבין הטקסט לרישום (המצוין לדעתי) – כולל מבטיהם של השניים וצורת הישיבה שלהם, ובעיקר של הדוברת – הוא בדרך כלל מה שמוביל את הקריקטורות מהזן של הניו-יורקר.

הנה עוד כמה סריקות מתוך הספר הזה:

אנחנו לא שותים, אנחנו קוראים. יש לכם ספרים טובים כלשהם?

זה ילמד אותם לקח!

לעזאזל! חכה לתור שלך!

נעשה לו טובה גדולה אם נאכל את פרק 4.

 

וכעת נעבור לשני קריקטוריסטים שקרובים ללבי, אשר באופן מובהק אינם שייכים לז'אנר של הניו יורקר. הראשון הוא רונלד סירל הנפלא, שאין לו תחליף.

סיפרתי כבר הרבה על האיש הזה ועל ההשפעה שהייתה לו בעולם האיור.

הפעם אציג איורים שלו בנושא "ספרים" מתוך הספר הזה:

בהקדמה האישית מאוד שסירל הקדים לספר, הוא מתאר את השיטוטים שלו כילד בחנויות הספרים בקיימברידג' ואיך היה אוסף קטלוגים של ספרים, שאת רובם היה אפשר לקבל בלי תשלום. פה בארץ לא הכרנו את הקטלוגים האלה, אבל היה אפשר (ועדיין אפשר) לראות בהם צילומים של עטיפות ספרים שלעולם לא נקרא ואפשר לפנטז עליהם. "היום", כותב סירל, "עשרת אלפים חנויות ועשרים אלף קטלוגים מאוחר יותר, אני מלקק את פצעי, כשמסביבי כמעט חצי קילומטר של ספרים שגונחים מחוסר מקום".

ועוד הוא כותב:

"להזמין ספר מקטלוג של מוכר ספרים, מבלי להיות בקי בשפה המיוחדת, זה מסוכן כמו לנסות להתחיל עם בתו המאורסת של גובה מיסים קורסיקאי". הוא מדבר על החוויה שבה אתה עומד לפתוח את הספר שהזמנת: "ואז אני מבין בדיוק איך הרגיש הווארד קארטר כשנכנס לראשונה לקבר של תות-ענח-אמון".

סירל בוחן את המושגים שבהם מתארים מוכרי הספרים את מצבו של הספר המשומש:

"ההגדרות של מוכרי הספרים 'קצת מרופט', 'קצת מלוכלך', 'קצת דהוי' או 'קצת מתולע' משתרעות על הטווח שבין 'מתולע' לעד לחמש שנות מאסר על חוסר תום לב בהצגת הסחורה".

הספר של סירל עוסק בתיאורים האלה.

וכעת עשרה איורים מהספר הנפלא הזה שקיבלתי במתנה מענת ותמרי פוֹקס.

בכוונה כתבתי איורים ולא קריקטורות, בגלל שאין בהם סיטואציות הומוריסטיות ברוחו של הניו יורקר, כל איור הוא בעצם ביטוי חזותי לאחת מההערות שמוכרי הספרים נוהגים לכתוב בקטלוגים:

עותק במצב עבודה טוב

מלא כתמים

לא כרוך

לא רחוץ, מעט לכלוך זניח

אינספור הערות שוליים מהעת החדשה

סימני שיניים

מעט גרפיטי תקופתי

עדות לנזק בידי חרקים

וכעת לקוטב אחר של איור הומוריסטי המיוצג על ידי יז'י סליבה, קריקטוריסט ומאייר צ'כי, שהוא במקרה גם ידידי.

כדי להסביר עד כמה שונה ההומור החזותי של סליבה מזה של סירל (שאותו סליבה כמובן מעריץ), אומר רק שסליבה בעברו עסק במוזיקה, היה מכונאי ולמד כלכלה. זה אולי מסביר עד כמה משמעותי מרכיב התכנון ביצירה שלו.

כשזה מגיע לביצוע, סליבה, שלא חונן ביכולת רישום וירטואוזית כמו סירל, מצייר רק את מה שנחוץ כדי להדגיש את הרעיון.

אצל סירל הצופה ממש חש את ההנאה העצומה שהוא הרגיש כשצייר את האיור ולא חסך בקווים, בפרטים ובצבעים. ואילו החלק שגרם הנאה לסליבה היה המחשבה על הרעיון והתכנון.

הנה כמה קריקטורות של סליבה שעוסקות בספרים, שגם הן שונות לגמרי מאלו של ה"ניו יורקר".

היסוד השליט אצל סליבה, שלא קיים כמעט ב"ניו יורקר" ואצל סירל, הוא הסוריאליזם.

מדי פעם אני חוזר על הקביעה שהסוריאליזם, שהיום כמעט נעלם מהאמנות הפלסטית, הפך לאחר היסודות הנפוצים באיור המודרני.

הנה שש עבודות של סליבה – ואצלו אין בדרך כלל מילים:

מי שאוהב ספרים, בדרך כלל יאהב גם קריקטורות שעוסקות בתכנים, כמו למשל זאת של צ'רלס אדמס. ומה אומרת גברת קרוזו כשבעלה רובינזון הגיע סוף סוף הביתה?

הטקסט הוא: "אני מקווה שהפעם יש לך סיפור טוב, רובינזון".

או זאת של אדמונד פרנסינו:

"אני מאוד אוהבת שאתה מצטט את בלייק".

או את זאת של בריאן סאבאג':

מדובר בפגישת מחזור אחרי שנים, והטקסט הוא:

"היחיד שמיד זיהיתי הוא דוריאן גריי".

והנה אחת של סם גרוס, שהוא אחד העורכים של הספר הראשון שהזכרתי:

והטקסט שעל השלט: בבית זה גם לא הבינו את ג'יימס ג'ויס.

והכי אני אוהב את מסדר הזיהוי הזה של צ'רלס אדמס:

ולסיום הנה 15 עבודות שלי בנושא ספרים, רובן כבר פורסמו כאן, בעיקר בפוסט הזה.