צד פחות מוכר של סטיינברג

חברי יורם אפק מקפיד תמיד להזכיר לי בתגובות שלו שטרם כתבתי רשומה על סול סטיינברג.

עד היום אכן לא כתבתי על סטיינברג, שהוא ללא ספק הנציג במובהק של הקריקטורה המודרנית, מכיוון שהוא מוכר היטב ולא מצאתי משהו מקורי, ובוודאי לא חדש, להגיד עליו.

לאחרונה החלטתי בכל זאת להביא כאן כמה עבודות שלו שמוכרות פחות, וזאת כדי להראות את הדרכים הרבות שהלך בהן והתחומים הרבים אותם חקר.

מי שמשווה אותו לפול קליי או לפיקאסו כאמן-חוקר ממש לא מגזים.

סטיינברג, שהתחיל את דרכו כקריקטוריסט די קונבנציונלי, לא הפסיק לנסות ולבדוק כל חייו כיוונים בתחום ההומור החזותי שבהם איש לא דרך.

ההחלטה שלי להביא ליורם אפק ולכולכם רשומה על סטיינברג מקורה גם בחוברת הזאת:

החוברת הזאת הייתה מפעל מבורך של משרד החינוך והתרבות בשנת 1979. רוכזו בה רשימות של נחום גוטמן מ"דבר לילדים" על איור וציור.

באחת הרשימות כתב גוטמן גם על סטיינברג. הנה שלוש קריקטורות של סטיינברג ולידן הטקסט של גוטמן שמתייחס אליהן:

הרשימה הזאת התפרסמה במקור ב"דבר לילדים" בכרך כ'.

כמה פרטים על סטיינברג האיש.

הוא חי בין השנים 1914 – 1999. יהודי יליד רומניה שלמד אדריכלות במילאנו. כבר שם, בשנת 1932, החל לפרסם רישומים שלו, בין השאר בשבועון ההומוריסטי "ברטולדו", שהעורך שלו היה ג'ובאני גוארסקי, הזכור לטוב מהסיפורים הנפלאים של דון קמילו.

ב-1940 הוא קיבל את הדיפלומה לאדריכלות עליה צוין: "בן הגזע היהודי".

סטיינברג מעולם לא עבד כאדריכל, אבל מי שמכיר את העבודות שלו רואה כמה הוא הבין במקצוע הזה.

ב-1940 נאלץ סטיינברג, בגלל יהדותו, לעזוב את איטליה. הוא הגיע לארצות הברית דרך פורטוגל עם דרכון מזויף, אבל בגלל שמכסת המהגרים מרומניה הייתה מלאה, הוא גורש לרפובליקה הדומיניקנית.

בשנת 1942, בעזרת ערבות של מגזין ה"ניו יורקר", הוא הגיע לארצות הברית וחי בה עד מותו. כל השנים האלה הוא פרסם עבודות ב"ניו יורקר".

בשנת 2006, שבע שנים לאחר מותו, הוצגה תערוכה מקיפה שלו, שנדדה בכמה מוזיאונים.

העבודות שאביא כאן הן מתוך התערוכה הזאת. הן לווו בטקסט שכתב האוצר ג'ואל סמית.

הטקסטים שמובאים כאן בהמך הם של סמית, שעברו עריכה וצירפתי להם הערות משלי.

סטיינברג היה אספן של דמויות אייקוניות, צלליות ובובות נייר. למשל הדף הזה בו נראים חפצים ודמויות מסיפורי הברון מינכהאוזן:

אין ספק שהתנין בעבודה שלו אמן, לקוח מהדף הנ"ל:

ג'ואל סמית כותב שבעבודה הזאת מתמזגים ניכור ואימה, שנראים כמו מדריך לגיהינום.

האמן הוא מיקי מאוס, שעונד סרט של כבוד, וכל מה שמסביבו, אפשר לומר המוזה שלו, הוא אוסף של קלישאות. שתי העלמות השוכבות, טוען סמית, הן שתי האופציות שהיו לבני הדור הזה: אחת מסוממת (עם הצלב) והשנייה מחופשת למיני-מאוס שמחזיקה חרב – אם תרצו בין סמים לבין מלחמה (וייטנאם).

*

גם בביוגרפיה מתבסס סטיינברג על דברים מהאוסף שלו. אמנים רבים, החל מהמאה ה-16, השתמשו במוטיב הגרפי של "מדרגות החיים" כסמל של שלבים בחיי האדם.

עוד בתחילת דרכו אימץ סטיינברג את המדרגות האלה, כמו בקריקטורות האלה משנת 1954 מהספר פספורט, על ההבדל בין גברים לנשים:

והנה הביוגרפיה משנת 1965:

על זה מספר ג'ואל סמית: סטיינברג חושב שמנקודה מסוימת החיים הם בירידה. ומוסיף: "הטעות הגדולה ביותר שאדם יכול לעשות היא להשיג את ההצלחה הלא נכונה – זה ממוסס אותך לכדי גוש לפני שאתה מגיע לשיא. וגם", אומר סטיינברג, "אם אדם מבטא את עצמו דרך החברה הוא מבזבז את חייו, וזה אגב בדיוק מה שהחברה רוצה שהוא יעשה".

לא רבים, גם מבין אוהביו של סטיינברג, מכירים את הפורטרטים שצייר.

בשנים 1993-4 הוא צייר פורטרטים של אמנים שאהב, ושמבחינתו היו חלק מהביוגרפיה התרבותית שלו, ביניהם טורגנייב, צ'כוב, קורבה, מיקובסקי, ואן גוך ואחרים.

הוא אהב גם את דלקרואה.

אבל עוד יותר הוא אהב את נאדאר, הצלם שצילם את דלקרואה, שעל פי הצילום שלו הוא הכין את הפורטרט הנ"ל.

שימו לב להומאז' שלו לקפלים בשרוול. סטיינברג לא שכח שבעברו, לפני שהפך לצלם, היה נאדאר קריקטוריסט.

סטיינברג האמין שאי אפשר להבדיל בין האמן לבין האמנות שלו. על עצמו אמר: "יש קשר בין כל מה שאני עושה לבין איך שאני נראה, לדיבור שלי, לתנועות שלי…"

הוא ראה זיוף בעבודות של אמנים, שהוא קרא להם "מחופשים", דהיינו כאלה שניסו להרחיק את האמנות שלהם מאישיותם.

ודווקא משום כך מעניין לזכור שהוא מיעט להצטלם. במקרים רבים, כשנעתר להצטלם, הוא הצטלם במסכה.

הנה עוד פורטרט של גיבור תרבות שלו, ג'קומטי:

ה"גלריה" הקבועה שלו הייתה כאמור המגזין ניו יורקר, ולכן מעניין לעקוב אחרי התפתחות של עבודה, כאשר סטיינברג הופך אותה לשער לניו יורקר.

הנה שתי נשים; אחת חזרה מסרדיניה והשנייה מפריז, וכל אחת מספרת כמובן על היעד המועדף שלה:

רבים מכירים את האהבה שלו למפות, אבל בניגוד למפות אחרות שלו, כמו המפה הידועה של מנהטן, כאן יש כמעט דיוק גיאוגרפי (פרט לעובדה שבפריז יש דגש על הרחובות שנחשבו תיירותיים).

וכאשר סטיינברג מתאים את זה לשער עבור הניו יורקר הוא מפשט את האיור.

את הדמויות וה"דיבור" הוא מצייר על נייר אריזה (אם תרצו – גם זו אמירה) ופריז קצת פחות מפורטת.

לעבודה הבאה סטיינברג לא נתן שם:

זאת הייתה הפעם הראשונה שהחתול האייקוני שלו מופיע בעבודותיו. אם תרצו, החתול האנושי הזה שמופיע בהרבה מעבודותיו הוא סול סטיינברג עצמו (לפי השפם). כאן החתול מעניק חיים חדשים וצמיחה לכל מיני קלישאות טיפוגרפיות. בעיבוד של השער שינה סטיינברג קצת את הצבעוניות:

אחד הכלים שבהם השתמשו קריקטוריסטים ואמנים בכלל הייתה האלגוריה.

האוסף הפרטי של סטיינברג הכיל עבודות כאלה:

ששימשו השראה לעבודה הזאת, אלגוריה:

אלגוריה, זאת החכמה המסתכמת בסמלים, נותנת לסטיינברג המון הזדמנויות לפארודיות. תמצאו כאן את הלידה בדמות החסידה על עץ ההיסטוריה; את המוות נושא את דגל השפע, את הקדמה בצורת הדוד סם שמתקדם למעלה; את גן העדן האבוד אותו מסמל עץ הדקל ואת המהפכה הצרפתית, שבסיסה קשת התקווה ולמעלה הקצין שנופל מהסוס. סטיינברג, שגם באמירות שלו נשאר סתום, אומר שהיצירה הזאת היא "משחק עם המסע בין התפיסה להבנה".

אני משאיר לכם את הניסיון להבין את האמירה הזאת.

סטיינברג התייחס מדי פעם לאלימות בספורט וברישום הזה משנת 1954 הוא משווה בין המערב הפרוע לבייסבול:

אחד האיורים הידועים שלו, שחרות בזיכרונם של כל אוהביו, הוא השער הזה לניו יורקר משנת 1992:

אבל רק מעטים זוכרים את המקור. ציור נפלא בעיפרון משנת 1981, שבו "הדוד סם" נלחם באינדיאני:

בשורה הראשונה הוא כינס את כל האייקונים האמריקאים, ולדעתי העכבר שמאחורי הדוד סם הוא מיקי-מהו.

זיגפריד ספאת (Spaeth) הייתה צלמת ומעצבת גרמניה שהגיעה לניו יורק כסטודנטית והפכה לבת זוגו של סטיינברג. עד מותה היו השניים זוג, אם כי התגוררו בנפרד.

כאן היא בחדר עם החתול פאפוס:

פאפוס, במקרה הזה חתול אמיתי, היה החתול האהוב על סטיינברג, וכשהוא מת ב-1989, אמר סטיינברג שמכל החברים המתים הוא מתגעגע בעיקר לאחותו ולפאפוס.

לפי ג'ואל סמית, באיור הזה משנת 1979 פאפוס מתפקד אצלו כשעון.

לציור הבא, שהוא בעיני אחת העבודות החשובות והאופייניות של סטיינברג, אני מצרף את הטקסט של ג'ואל סמית כפי שהופיע בקטלוג. זה הציור שכותרתו בליקר סטריט- Bleeker Street.

הנה הטקסט של סמית:

הרחוב הראשי של גריניץ' וילאג' מייצג פורטרט במיקרוקוסמוס של אומה המידרדרת לילדותיות. מתחת לשלטי החנויות, עם קולות נהמה של קומיקס, כמה מתושבי הרחוב החליפו את הזהות שלהם בתחפושות של אופנוען, שודד, ו  stormtrooper  – איש פלוגות הסער. אחרים עושים חיקויים ילדותיים של מבוגרים, והמקרים העצובים יותר דוהים (לתוך קשקוש). החוק, שהוקטן לכדי צעצוע פח, נדחף, ממהר דרך הכאוס וחולף על פני הזבל, העכברושים, התנינים לעבר משבר בלתי נראה.

מה הופך מקום לגיהינום עלי אדמות? תקופת ויימר בברלין, על פי סצנות הרחוב של גיאורג גרוס, עמוסה בדקדנס מוסרי. באמריקה של הקומיקס המחתרתי של סוף שנות ה-60,  הרשע הוא השחיתות הפוליטית, כאשר מלחמת וייטנאם נותנת את הטון.

סטיינברג לא היה איש מוסר או מבקר פוליטי במובן הרגיל. ההתייחסות האולטימטיבית שלו לאמת, לטוב ולהגיוני ולהפכים – הייתה בסגנון. התפיסה שלו את הכאוס, כפי שנראה כאן, היא סוף הסגנון של התקופה, איבוד היושרה החברתית והוויזואלית, שהרכיבה את המרקם הציבורי באיטליה למשל. ואפילו, מוזר לומר, גם במנהטן כפי שהכיר אותה בהתחלה. רחוב בליקר של סטיינברג הוא גיהינום, כי הוא בבל של אינדיבידואליזם חצי אפוי, היכן ש"חופש" כלא כל דמות בתסריט חיים יחיד, שמוביל את כולם לשום מקום. האסון המתקרב בעולם שכזה אינו מוביל לקתרזיס אלא להתמוטטות של השיטה.

מעניין מה סטיינברג היה אומר על הטקסט הזה.

העבודה הזאת היא משנת 1971 וגודלה הוא – גובה 74.6 ס"מ ורוחב – 56.8 ס"מ.

ואסיים באיור שכבר ראיתם לעיל עם ההסבר של נחום גוטמן.

והפעם עם מלותיו של ג'ואל סמית, שמצטט את סטיינברג.

מדובר בבחירה בין חיקויים של רהיטי העולם הישן (שהיה מאוד אופייני לאמריקה בשנים שלאחר המלחמה) לבין הקו הנקי והמודרני.

סטיינברג טוען שכיסאות הם גם מעין "רוחות" של מי שישבו בהם.

ולסיום אדגיש שלא מדובר על רשומה מקיפה על היוצר המעניין הזה, שההשפעה שלו על הקריקטורה, האיור והעיצוב, הייתה ענקית.