תיאטרון הקברט המכאני ועוד צעצועים

בספר הולך איתך בלונדון במהדורה הראשונה, המלצתי בחום על ביקור בחנות-גלריה קטנה בקובנט גארדן, שנקראה Cabaret Mechanical Theatre, וכבר מזמן אינה קיימת.

בחנות הוצגו ונמכרו צעצועי עץ אוטומטיים נפלאים ששבו את לבי.

הנה אני בכניסה:

אבל לאהבה שלי לצעצועים מכאניים ואוטומטיים היו מקורות קודמים. זה התחיל כשפגשתי את סם סמית:

זה היה בתערוכה של עבודותיו ב"סרפנטיין גלרי", כנראה בשנות ה-80.

מיד אחזור לסם סמית, כי בערך באותו הזמן ראיתי בפעם הראשונה במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" את הטיגריס הזה, שהוא אחת האטרקציות האהובות שמציע המוזיאון:

הנמר הזה, שטורף את הבחור, הוא גם תיבת נגינה. כאן תוכלו לראות איך זה עובד.

מדובר בעצם בגל של בוז לאירופאים, ובעיקר לאנגלים, דרך קריקטורות של אמן בשם טיפו, שהנושאים שלהן הם אנגלים שמותקפים על ידי חיות.

לדעת חוקרים זה התחיל ממקרה טראגי של צעיר בן 17, בנו של גנרל מונרו שהרג הודים רבים, שהותקף ונהרג על ידי טיגריס כשהיה בדרכו למדראס. זה קרה ב-1798. את ההודים הטרגדיה הזאת דווקא שמחה.

ונחזור לסם סמית.

כשפגשתי אותו הוא היה צעיר בעשר שנים ממה שאני היום, אבל הוא כמובן נראה לי זקן.

כששמעתי את קורות חייו (הייתי אז בערך בן 40), יכולתי למתוח קווים למה שעבר עלי.

הוא סיפר שבסאותהמפטון, שם גדל, היה סלביץ' (עיוות מהמילה salvage) – אתר גרוטאות של מטוסים – והוא וחבריו גנבו משם חלקים, ממש כמו שאנחנו עשינו בסלביץ' בעין שמר.

הוא רצה להיות אמן, אבל ברגע מסוים הבין שהיכולות האמיתיות שלו היו בתחום האומנות והעיצוב. זה היה ממש כמה שנים אחרי שאני גיליתי את זה על עצמי.

העבודה הראשונה שלו בעיצוב הייתה עטיפה לספר של מישהו ידוע, וזה ריגש אותו מאוד. אני נזכרתי שאת הספר הראשון שאיירתי עשיתי לפני שמלאו לי 17, זה היה ספר של שבח וייס.

סם סמית סיפר גם שלפעמים הוא מתנהג כמו היצירות שלו, ולא יכולתי שלא לחשוב שכמה מחברי טוענים שלפעמים אני מזכיר להם את האיורים שלי.

ובעיקר – עיקר העניין שלו הוא בדמות האנושית.

הנה עבודה בעץ שלו:

הנה עבודה שלו שנקראת Tiger Showman:

היא מבוססת על זיכרון שהיה לו כילד, כשחזה בהופעה של שחקן נודד.

והנה אדם וחווה שלו:

סם גם כתב ואייר ספרי ילדים.

ולפני שנעזוב אותו, הנה עוד קשר שאני לא שוכח. הביטו בצילום הזה של סם:

וביד שלו:

וכעת הביטו בצילום הזה של יוסל ברגנר שצילם אברהם חי:

וביד שלו:

שניהם כבר לא איתנו.

אבל זאת הזדמנות להראות כמה פסלים שעשיתי לתערוכה משותפת עם יוסל ברגנר.

אין לי ספק שזה היה די קרוב לפגישה שלי עם סם סמית, ואולי משהו מרוחו נכנס לפסלי הקרמיקה שלי:

בפסלי העץ האילוסטראטיביים של סם כמעט שלא הייתה תנועה. אבל כשגיליתי את קסמי החבורה שכינתה את עצמה Cabaret Mechanical Theatre, ראיתי כמה הומור אפשר להוסיף לצעצועים כאלה בעזרת תנועה פשוטה.

אציג כאן רק שלושה יוצרים מהחבורה הזאת, חבורה שהתחילה לפעול ביוזמתה של סו ג'קסון.

הם התפרסמו כשפתחו את החנות המפורסמת בקובנט גרדן ב 1984, שפעלה שם עד שנת 2000 ונסגרה בגלל העלות הגבוהה של השכירות. אבל החבורה הזאת פועלת עד היום. אם אתם מתעניינים ומחפשים חומר וסרטונים עליהם, צפויה לכם הנאה גדולה. התחילו כאן.

הראשון מהם שאציג הוא פול ספונר:

אולי האיש הפעיל והמעניין ביותר בתחום הצעצועים המכאניים ההומוריסטיים.

ספונר בנה המון צעצועים כאלה, אולי יותר מכל יוצר אחר, ומה שמאפיין אותו זה הפשטות של הצורות, העץ הטבעי שהוא בדרך כלל לא צובע, אבל העיקר זה ההפתעות ההומוריסטיות שנגרמות על ידי התנועה.

הביטו בחתול הזה:

ואז עברו לסרטון ותראו כמה זה פשוט וחכם.

או הביטו על הפקיד הזה שתפקידו לענות על שאלות של האזרחים:

והנה הסרטון.

והנה אחת העבודות הנפלאות שלו – אוכל הספגטי:

והנה הסרטון

והנה שניים משוחחים. ספונר קרא לזה שפת גוף.

והנה הסרטון.

יש עוד המון עבודות של ספונר ביוטיוב.

עוד יוצר חשוב הוא קית ניוסטד. בשונה מספונר, ניוסטד צובע את הדמויות שלו ובכלל משקיע בביצוע הרבה יותר מאשר ספונר. הצעצועים שלו הרבה יותר מורכבים מאלו של ספונר. האם זה משרת את ההומור? – אני לא בטוח. אבל אני אוהב מאוד את העבודות שלו. הנה סרט שבו הוא מדבר.

הנה עוד שתי עבודות שלו:

והנה סרטון שבו הוא מסביר על העבודה הידועה שלו, דון קישוט.

והאמן השלישי שבחרתי להציג מתוך החבורה המצוינת הזאת הוא פיטר מרקי:

גם מרקי צובע את הדמויות שלו, אבל הוא פחות "אנטומי" מניוסטד והעבודות שלו יותר גיאומטריות, או אם תרצו דקורטיביות. חלק גדול מהעבודות שלו, בעיקר אלה שמוצגות למכירה, עשויות מנייר.

ואסיים בסרט על סם סמית.