יוסל ברגנר ופרנץ קפקא, ואיך התאהבתי בפראג

התרגום הראשון לסיפורי קפקא – מלבד התרגומים לצ'כית של מילנה – היה, תאמינו או לא, לאידיש.

הנה קטע התרגום לסיפור רופא כפרי (דער דארף דאקטאר) שראה אור ב-19/6/1925.

התרגום נעשה על ידי המשורר מלך ראביטש, אביו של הצייר יוסל ברגנר. מכאן הקשר של יוסל לפרנץ קפקא.

כבר בשנת 1959 הכין יוסל רישומים לקפקא שיצאו בספר:

מאוחר יותר, בשנות ה-80, יצר יוסל קשר עם החברה להנצחת קפקא בפראג וגם עם שתי האחייניות של קפקא, שחיו בפראג בתנאים כלכליים די קשים. יוסל, שהיה אדם נדיב וגם לא הסתיר את זה, החל לתמוך באחיות או כפי שכינה את שתי הקשישות – "הבנות".

הנה יוסל ברישום שלי:

והנה שנינו ברישום שעשיתי ליום הולדתו ב-13/10/1994:

בשנת 1990 יצא בהוצאת "שבא" הספר ציורים לפרנץ קפקא, ובו העבודות של יוסל על קפקא. הנה כמה עבודות מהספר:

והנה קטע מדברים שאמר יוסל לרשימה ב"דבר השבוע":

ואז הגיעה ליוסל הצעה להציג תערוכה של ציורים שעשה לכתבי קפקא. ההצעה הגיע מהחברה להנצחת קפקא בפראג, שמשרדיה ממוקמים בכיכר העיר העתיקה, ממש מול השעון המפורסם, במבנים שבעבר שכנו בהם משרדי הק.ג.ב.

המיקום שנבחר לתערוכה היה אוניברסיטת קארל, אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה, שבה קפקא למד.

יוסל היה, כמו תמיד במקרים כאלה, גם שמח וגם מבוהל. "איך אני אסתדר שם?" הוא אמר לי. "מי יעזור לי לתלות את הציורים?"

הבטחתי לו בסגנון ישראלי לגמרי ש"הכול יהיה בסדר", ולא סיפרתי לו שכבר החלטנו, קבוצה של חברים, שנבוא לפראג לעזור לו.

הקבוצה שלנו כללה את אבנר ואיילת כץ, חנה רוט ובעלה אברהם פסקא, מירי שומרון, ענת גלר ואני. ברגע האחרון הגיע מגרמניה גם סטפן. סטפן היה בחור גרמני גבה קומה שהתחבר עם יוסל והיה עוזר לו בבנייה ובשיפוצים.

כשיוסל ואשתו אודרי הגיעו למלון פריז בפראג, כולנו חיכינו להם בלובי.

מי שרוצה לדעת עוד על מלון פריז הנפלא שיקרא את הספר הזה:

כמובן שהם היו מופתעים, אבל יוסל לא הראה את זה ואמר: "טוב שאתם פה. תעזרו לנו עם המזוודות".

כבר באותו ערב לקחנו את אודרי ואת יוסל לרחוב אופלטלובה (Opletalova), שבו נמצאת אוניברסיטת קארל, כדי להראות לו את השלט הענק שהיה תלוי לרוחב הרחוב, ועליו המילים "פרנץ קפקא יוסל ברגנר".

יוסל, בקטע של צניעות, היה נבוך. "נו, באמת, הם הגזימו", הוא אמר.

בלילה היו רוחות חזקות והשלט התקפל, ובבוקר כשבאנו, לא היה ניתן לקרוא את הכתבו בו. יוסל היה מאוכזב: "תראו", הוא אמר באידיש, "לא רואים כלום…"

על תליית הציורים באולם העתיק של האוניברסיטה אנחנו מדברים ומספרים עד היום. הבאנו לצ'כים הצנועים איזו רוח של חוצפה ישראלית, שאנחנו אוהבים לקרוא לה אלתור. גופי תאורה וכלי עבודה החליפו מקום, והפקידים של "החברה להנצחת קפקא" היו מזועזעים, אבל בתוך יומיים הציורים היו תלויים ומוארים היטב, ואפילו חנוכייה אלתרנו, שכן הימים היו ימי חנוכה והרב הראשי של פראג היה אמור להדליק נרות.

(שימו לב: חנוכייה שמופיעה במערכה ראשונה – יורה בשלישית).

בערב הפתיחה נכחו כמה שרים צ'כים, ראש העיר של פראג, שתי האחייניות של קפקא והרב של פראג, שלא רק ששמו אפרים סידון, הוא היה בעברו גם סאטיריקן ומחברם של ספרי ילדים, אבל בשונה מאפרים סידון שלנו, הרב אפרים סידון היה גוי, כלומר גר.

היו קצת דיבורים בצ'כית, וכשהרב סידון ניסה להדליק את הנרות פרצה שם שריפה, שאמנם כובתה בעודה באיבה אבל השרתה על האירוע אווירה יהודית, והיה מישהו שהתחיל לשיר באידיש "העיירה בוערת" (זה הייתי אני).

כשראש החברה להנצחת קפקא דיבר, ראינו ש"הבנות" מעוותות את פניהן, ואחת מהן אמרה באנגלית: "הם כולם מדברים על הדוד פרנץ ואף אחד מהם לא קרא מילה אחת שהדוד כתב". נראה שגם יוסל חשב ככה.

בערב חגגנו בפאב-מסעדה או קאליכה (הגביע), המסעדה שבה מתרחש חלק מהפרק הראשון בספר החייל האמיץ שווייק.

אחר כך התברר לנו שמספר בתי הבירה שבהם נהגו שווייק, ויוצרו האשק, לשתות בירה, גדל מדי יום.

בארץ אני כמעט לא שותה בירה, אבל בפראג קל להתאהב בבתי הבירה. באו פלקו, בנמר הזהב, באו פינקסו למשל, ומהר מאוד למדתי לשתות גם כוסית בכרובקה בין כוס בירה אחת לשנייה.

האהבה שלי לעיר הזאת תחילתה בשבועיים ההם עם החבורה הזאת.

ואת האהבה הזאת העברתי לכמה מדריכים שכתבתי על פראג, וכאן כמובן אני חייב תודה ענקית לרות בונדי, האחת והיחידה, שהדריכה אותי לפני הנסיעה ההיא.

"איפה תגורו?" שאלה רות.

"במלון פארק" אמרתי לה.

"אז לפני שאתה נכנס למלון", אמרה רות, "תסתכל על שלט המתכת שקבוע במגרש החנייה".

כשהגענו שכחתי לחפש את השלט, אבל למחרת – כשהגיע הרכב עם המדריכה שהזמנו מבעוד יום כדי לבקר בטרייזנשטאט – ראיתי את השלט, עליו נכתב שכאן רוכזו היהודים שנלקחו לטרייזנשטאט.

אז בערב יכולתי לצלצל לרות בונדי ולספר לה שגם אני, כמוה, הובלתי לטרזין מאותה נקודה. אבל אני הצלחתי לחזור באותו יום…

(אני יודע שזאת בדיחה לא כל כך מוצלחת, ובוודאי לא מקורית, אבל רות הגיבה די יפה…).

מאוחר יותר התוודעתי לספר הנפלא שכתב ריפאלינו האיטלקי, וממנו למדתי דברים רבים שאינם כתובים בספרים ובמדריכים אחרים.

גם באנגליה פגשתי כמה פעמים את אודרי ויוסל, ופעם אחת יוסל הזמין אותי למחזמר "אוליבר". "בוא", הוא אמר. "מצפה לנו שם הפתעה".

את התפקיד של פייגין גילם השחקן בארי המפריז.

"אתה מכיר אותו?" שאל אותי יוסל. "הפנים שלו מוכרים", אמרתי, ומיד נזכרתי שבעצם המפריז הוא זה שאנחנו מכירים בשם דיים עדנה.

בתום ההצגה יוסל אמר "בוא נגיד שלום לבארי המפריז".

השניים נפלו זה על צווארו של זה, ויוסל הזכיר לי שהם חברים ותיקים עוד מאוסטרליה.

"אתה לא זוכר", אמר לי יוסל, "שנתתי לך שיר שבארי כתב עלי?"

נזכרתי, והנה השיר:

את התיקונים עשה בארי בעצמו.