דרווין והאבולוציה בראי ההומור

אחת הדמויות שביחס שלי אליהן אני משתמש בלי להסס במילה "מעריץ" הוא צ'רלס דרווין. כאן, בצילום הוא עם בנו ויליאם, הוא ללא זקן, כפי שהיה רוב חייו:

הסיבה להערצה שלי היא לא רק בגלל התאוריה שלו ששינתה את תפיסת העולם של רוב האנשים החושבים, אלא גם בגלל האישיות המרתקת שלו.

כדי להבין את החיבור בין פשטות וגדולה, החיבור המיוחד שהיה באיש הזה, כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה:

הספר יצא בעברית בהוצאת רסלינג עם תרגום מצוין של יקי מנשנפרוינד, וכל הקטעים שאביא להלן הם מהספר הזה.

מי שכותב אוטוביוגרפיה עומד אצל הקורא למבחן: איך בחר הכותב להציג את עצמו?

כשדרווין כתב את הביוגרפיה הזאת הוא היה בן 67, וכפי שהוא מספר הוא נענה לבקשה של עורך גרמני שביקש ממנו לכתוב על התפתחות שכלו ואישיותו. הוא חשב – כך הוא מספר בפתיחה – שזה ישעשע אותו ואולי הצאצאים שלו יגלו בזה עניין: "אני הייתי מוצא עניין רב ברשימה כזאת לו נכתבה בידי סבי, ובאמצעותה הייתי יכול לדעת מה הוא חשב ואיך עבד". סבו, ארסמוס דרווין, היה דמות מרתקת בפני עצמו – רופא וחוקר טבע.

באותו זמן דרווין היה כבר בעל שם עולמי. הדרך הפשוטה שבה הוא בחר לספר על חייו – מבלי שיחדרו לסיפור הפרסום, ואפשר לומר גם התהילה – מעוררת השתאות ומציגה אותו כמספר סיפורים נפלא וגם כבעל הומור לא רע.

ואכן, הרשומה הזאת עוסקת בהומור, והכוונה היא לקריקטורות שפורסמו על דרווין, על הדרוויניזם ועל האבולוציה.

בניסיון לברר אם היה לדרווין הומור, הגעתי לרשימה בניו יורק טיימס משנת 2009, על בחור בשם מילנר, שגם הוא חיפש בכתבי דרווין גילויים של הומור, והוא כנראה מופיע עם זה כסטנדאפיסט.

ראשית אביא כאן קריקטורות שנעשו בימים שהספר מוצא המינים ראה אור לראשונה.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הדמיון של רוב הקריקטוריסטים הוא מוגבל (באופן כללי דמיון חזותי קצת מגביל את הדמיון הכללי, אבל זה נושא לפוסט אחר), ולכן אין צורך להיות מופתעים מכך שכמעט בכל קריקטורה מהימים ההם אפשר למצוא קוף.

למשל זאת, שהיא אולי הידועה ביותר:

אחד הפרקים המעניינים באוטוביוגרפיה הוא הפרק על אמונה דתית. כך נפתח הפרק:

והנה קריקטורה שהופיעה בפאנץ', שצייר מי אם לא טניאל:

הטקסט: זה שוב מטריד את הקוף שלנו

צאצאית של מרין אסידיאן: "באמת, מר דרווין, תגיד מה שאתה רוצה על האדם, אבל בבקשה הנח לרגשות שלי!"

דרווין מספר בספר בגילוי לב איך בילדותו הוא התעלל בכלב:

בבגרותו האהבה שלו לכלבים הייתה עצומה עד כדי כך, שסופרת בשם אמה טאונזהנד כתבה על זה ספר:

ואם זה מעניין אתכם אז הנה שמות 13 הכלבים שהיו לדרווין במהלך חייו:

שילה, ספארק, סיזר, סאפו, דאש, פינצ'ר, נינה, בוב, טראטר, קוויז, בראן, טוני ופולי.

כאן בצילום הזה נראה בוב במרכז התמונה (הצילום די נדיר, ולכן האיכות הגרועה):

הוא לא מסתיר שכילד גם היה גונב פה ושם:

מכיוון שהעיד על עצמו שאהב לטפס על עצים, היה קל לקריקטוריסטים לתאר אותו על עץ, שכמובן יזכיר לכולנו קוף…

העץ בקריקטורה האחרונה הוא העץ שדרווין עצמו צייר ביומן שלו, כהדגמה חזותית לאבולוציה:

המצח של דרווין והגבות העבותות היו בולטים מאוד, והעיניים שלו היו שקועות יחסית לפרצוף הממוצע, כפי שמישהו הבליט את זה בציור הזה:

וזה היה פיתוי גדול לקריקטוריסטים להפוך אותו לקוף או לחיה אחרת:

כמו בקריקטורה הזאת של אנדרה גיל:

רבים ניצלו גם את הזקן כמובן.

הנה שימוש מעניין מאוד בזקן:

גילוי הלב של דרווין באוטוביוגרפיה אין דומה לו, החל מהמשפט המפורסם שאמר עליו אביו:

אגב, אחרי המשפט הזה דרווין הקדיש כמה עמודים בהם כתב על אביו בהערצה גדולה.

התכונה הנפלאה הזאת שלו, היכולת שלו לראות את הצדדים של אדם, או של מצב, שלכאורה לא מתיישבים אלה עם אלה, היא שעזרה לו במחקריו. תראו מה הוא כותב על פיצרוי, הקברניט של ה"ביגל":

וממש כמה שורות בהמשך הוא מספר:

איזה חנון הוא היה כילד אפשר ללמוד מהשורות האלה:

מרתק לקרוא איך הוא תופס את יכולותיו (זה האיש שבסוף האלף השני נבחר להיות "איש האלף"):

עוד צד מעניין באישיותו שהוא מתייחס אליו בספר הוא יחסו למה שמכונה "תרבות" או "אמנות":

כשהוא עולה על הביגל הוא מספר:

אבל מאוחר יותר, כשהוא כבר נשוי וגר בדאון, הוא מספר בלי להתבייש:

את החלק הזה ברשומה אסיים במילים שבהן מסיים דרווין עצמו את האוטוביוגרפיה (להדפיס ולתלות בכל כיתה):

אדגיש שוב שאני מאוד ממליץ על הספר, וגם על האחרית דבר הנפלאה שכתב אורן הרמן.

ונחזור לקריקטורות.

עוד במאה ה-19 הופיעו בפאנץ' קריקטורות שעסקו באבולוציה. הראשון היה אדוארד לינלי סאברן (Edward Linley Sambourne), שהיה אחד המאיירים החשובים של הפאנץ', והיה היורש של ג'ון טניאל (בעתיד אקדיש לו רשימה מיוחדת). הנה שתי קריקטורות שלו בנושא אבולוציה, שהן בעצם סוג של מטאמורפוזיס:

מי שיחפש ברשת ימצא המון קריקטוריסטים שעשו וריאציות על "מצעד האבולוציה". הנה עשר כאלה. לא בכולן הצלחתי למצוא את שם הקריקטוריסט:

^של דן פירארו

^של רימן

והנה קריקטורה נחמדה שמתייחסת לזָקָן באבולוציה:

ואת שתי הבאות אני אוהב במיוחד:

^של אמג'ד ראסמי

היו מי שניסו להשתמש בתיאוריות של דרווין כדי להצדיק ולבסס תיאוריות גזעניות.

לגזענים שונאי השחורים בארצות הברית למשל הייתה הזדמנות להשתמש בתיאוריה של דרווין כדי ליצור קריקטורות כאלה:

ואיך אפשר שלא לשרבב גם את קינג-קונג לעניין (קריקטורה מהניו יורקר):

לפסל הישראלי הבינלאומי צדוק בן-דוד יש פסלים רבים שמבוססים על האבולוציה:

ואסיים בשתי קריקטורות שלי:

ובשתי כותרות מתוך "דבר אחר":