מדי פעם אני מעיין בכרכים ישנים של דבר לילדים. הפעם עשיתי את זה לקראת ה-28 בנובמבר. בתאריך הזה השנה ימלאו 40 שנה למותו של נחום גוטמן.
בכל פעם שאני מביא רשומה כמו זאת אני צריך להדגיש שלא ה"נוסטלגיה" היא שמניעה אותי.
לא כל עיון בעבר, ובעיקר באיכויות שהיו בו, הוא נוסטלגיה.
אבל את הדיון הרציני בסוגיה הזאת אשאיר לפעם אחרת.
וכשאני מדפדף בכרכים האלה של דבר לילדים, לפעמים אני מוצא בהם דברים שיש לי חשק מיידי לשתף בהם את קוראי הבלוג.
בכרך ל"ב מצאתי סיפור של אביגדור המאירי. המאירי, אחד מגיבורי התרבות שלנו, האיש שהיה חלוץ הסאטירה בארץ ישראל, האיש שכתב את השיגעון הגדול ובגיהינום של מטה, וגם את חוכמת הבהמות, ספר הנונסנס הראשון שהכרנו כילדים. בכרך הזה יש סיפור מצוין בשם מהומה.
סופר אחר, שאז עדיין היה ילד בכיתה ח', הוא אייל מגד, שבמדור קוראינו כותבים כתב רשימה לזכר המורה שלו להתעמלות רמי לוּף.
כשמלאו 50 שנה לגימנסיה הרצליה, כתב נחום גוטמן רשימה, שבה נכתב בין השאר:
כשהכרתי את נחום זה היה כבר אחרי שהגימנסיה נהרסה ונחום ניסה לשכנע אותי להחליף אותו בוועדה לשימור אתרים בתל אביב. סירבתי בעדינות. מתוך איזה עיקרון לא הייתי אף פעם חבר בוועדות ציבוריות, והוועדה היחידה שבה הייתי חבר הייתה הוועדה שמטרתה הייתה הקמת מוזיאון גוטמן.
את הרשימה על הגימנסיה הוא מסיים בציור הזה:
במדור קוראינו כותבים התפרסמה גם הרשימה הזאת, של מי שיהיה לימים יו"ר איגוד הספרים בישראל, הרצל חקק. הרצל היה אז בכיתה ח':
ממש מעל הכתבה הודפס ציור פרחים בגינה:
את הציור ציירה ילדה בת חמש, טלי בשן, היום עיתונאית מוכרת ומוכשרת.
נשוב לנחום.
לדברים שכתב נחום בדבר לילדים על אמנות ואמנים הייתה השפעה מבורכת על דורות של קוראים.
מהכרך הזה (ל"ב) אני מביא כאן קטע שכתב גוטמן על אונורה דומייה, וזה רק כדי להדגיש את יכולתו של גוטמן להעביר מסרים חזותיים:
ושוב לקוראינו כותבים, והפעם – שיר:
מוכשר הילד הזה מכיתה ג'. יום אחד הוא יקבל את פרס ישראל
והנה עוד רשימה של גוטמן, רשימה שרק הוא היה מסוגל לכתוב. הכותרת שלה: לילות מנורת הנפט. הנה קטע ממנה:
וכך הוא מסיים את הרשימה:
למרות שכל הקטעים שהבאתי הם מכרך 32 משנת 1962, אסיים בקטע שכתב ילד מכיתה ח' על חוויות המלחמה שחווה במלחמת ששת הימים:
אני לא בטוח שהייתי נותן לילד הזה לשלוט בעיתונות בארץ, אבל זה כבר ייקבע בפגישות שלו עם ראש הממשלה.
_____________
מדור חדש בבלוג
החל מהיום ובתקופה הקרובה, בפוסט של יום שישי אארח כאן שיר של אלי שרייבר (חתולי).
מדובר בשירים שנכתבו לאחרונה וזאת החשיפה הראשונה שלהם:
מזכרונותי על נחום גוטמן
מאת ברוך בינה
היום, לפני ארבעים שנה, הלך לעולמו הצייר והסופר נחום גוטמן. בשבילי הוא היה תמיד דוד נחום. בילדותי המוקדמת הייתי מתלווה לעתים לסבי יעקב, אחיו הגדול של נחום, לביקורים אצלו ואצל דודה דורה. תמיד היה מזומנים לי שם כוס תה, עוגייה וחיוך רחב וטוב. גם בשנות הבחרות שלי הרביתי לבקר בתל אביב לצורך שירות מילואים וישיבות עם גורמי צבא, ובדרך כלל התאכסנתי אז אצל דוד נחום ודודה דורה. תמיד התקבלתי במאור פנים.
כילד, נשביתי קודם כל בקסם סיפוריו. אולי כי בבאר שבע הרחוקה, שם גדלתי, לא ראיתי הרבה אומנות, אבל יכולתי לקרוא את כל ספריו של דוד נחום. מה מאד קוננתי על מר גורלה של ביאטריצ'ה הכלבה האומללה בגן החיות בפאריס שנרמסה על ידי ארי-דורס שהיה בעצם בנה המאומץ. כמו דור שלם של קוראי עברית ידעתי שיש כתובת אחת בפאריס שאסור לי להגיע אליה, הלא היא הקומה השניה ברחוב ג'ורג' קיבייה מס' 32, שכן הרכבת מרעימה ועוברת על גגו כל כמה דקות… לא בדקתי זאת באופן אישי. אבל שמחתי בביקור ב-Wallace Collectiom בלונדון לפני כמה שנים למצוא ציור של צייר צבאי בריטי (שאת שמו אינני זוכר) המתעד את פגישתם של קצינים בריטים עם אותו לובנגולו, מלך הזולו (ומיד הוספתי בליבי את המשך המשפט, לאמור, אבי עם המטאבולו אשר בהרי בולאוויו….). זר לא יבין זאת, אבל כל ילד ארצישראלי יחזור מיד לספר הנפלא של דוד נחום, "בארץ לובנגולו מלך זולו". ספר זה מבוסס על מכתבים וציורים שכתב נחום מדרום אפריקה לעורך "דבר לילדים" יצחק יציב ולשתי אחייניותיו בתל אביב, ריטה ועפרה גוטמן. כשנוכחתי שאכן באמת היה איש חי וקיים ושמו לובנגולו מלך זולו, היה זה כדרישת שלום מן העבר וכחיבור בין הסיפורת לבין מה שהיא מייצגת. וחשבתי לי שאולי אפגוש כך מישהו שהכיר את ביאטריצ'ה, או מישהו שהכיר את עמי החָמָש מ"שתי אבנים שהן אחת"?
דוד נחום היה מספר סיפורים גדול, בין במילה ובין בצבע. לפעמים המילה שלו התלוותה לציור והתעקלה סביבו כדי להדגיש מרכיב זה או אחר. ליוויתי אותו לטקס הענקת פרס ישראל. הוא היה אז בן שמונים שנה. שמחתי על הפרס ועל ההכרה הלאומית שהייתה גלומה בו, אבל חשבתי ועודני חושב שחבל כל כך שפרס ישראל הוענק לו בעיקר על סיפוריו ולא על ציוריו. הלא בצד טכניקה אירופית מושלמת, הוא הוביל אסכולה שלמה של ציור ישראלי וסגנונו היה כל כך ייחודי, כל כך מקורי וכל כך מקומי. הוא הצליח לספר את הסיפור הישראלי על קוויו המעוגלים, על חמוקי הנוף ועל חמוקי הגוף, ועל דיוקנאות האנשים שעשו את הארץ הזאת ובצד רגעי התום שילב גם את שרירי המעש. בין אם היה זה פלמ"חניק עייף עם כובע גרב ובין אם עגלון ערבי משופם וכרסתן. לא היה מי שהעביר טוב יותר את הסיפור שלנו. משקף את הנוף הארצישראלי, הגאוגרפי והאנושי. אני חושב שבתערוכה אחת, "ארבע ערים אהובות", אשר אם זכרוני אינו מטעני, הוצגו בה תמונות מיפו, ירושלים, טבריה ופריז, עלתה בכל יפעתה אומנותו המושלמת, מציורי שמן רבי-שכבות ועד לרישומים אלגנטיים בקוו אחד.
הקווים שלו נדמו לי תמיד כנובעים מחולייתם וכמציירים את עצמם בעצמם. הרי נייר, הרי עפרון והרי לך ציור, בקוו אחד מדויק ונקי. מכל הרישומים שרשם אותי נותר רישום אחד שלי במדים, ואני נוצר אותו. הרישומים שלו היו כל כך אמתיים, לפעמים עד כאב. יום אחד, בביקור בביתנו בחיפה, הוא צייר את אחיו, את סבא יעקב שלי. זה לקח לו אולי דקה וחצי והרישום היה נכון מאד. סבא הביט בציור ושאל, מה, האם באמת אני כל כך זקן? ודוד נחום ענה לו, לא, פשוט רשמתי לא נכון. אתה ממש לא נראה כך. אבל הוא נראה בדיוק כך ודוד נחום, בעדינות אופיינית, מחה את הרושם. וכשהבאתי לביתם את מי שעתידה הייתה להיות אשתי, הלא היא שולי, אמר לה דוד נחום בחיוך טוב: ידעתי תמיד שאפשר לסמוך על בובי שיבחר בחירה ראויה. אבל את? מה כבר מצאת בו? לא יכולת לבחור טוב יותר?
דוד נחום, ביחד עם דודה דורה היה חלק חשוב בעולמי כילד וכאיש צעיר. עוד מהדהד בי מבטאו הרך, ואני זוכר כיצד, בעת ביקורים אצלם עם סבי יעקב, היה פונה אלי ואומר לי: "פסקודניאק! לך והבא לנו את הקוניאק!".