צ'רלס אדמס והלן הוקינסון – שני סוגים של הומור חזותי

הצהרת כוונות:

ברשומה הזאת אספר על קריקטורות, בעיקר כאלה שהתפרסמו בניו יורקר, ואנסה להאיר כמה פינות במה שמכונה "הומור חזותי".

זה התחיל מזה שרציתי להציג כמה צדדים של המאייר המצוין צ'רלס (צ'אס) אדמס:

רבים מכירים אותו מהמשפחה הידועה משפחת אדמס, שהיא אבן פינה חשובה למי שאוהבים את ההומור המקברי, ואולי במקרה של אדמס עדיף להשתמש בצמד המילים "ההומור הגותי".

יש כאלה שחושבים שבקריקטורה עדיף שלא להשתמש במילים.

הנה הקריקטורה הכי ידועה של אדמס (שאין בה מילים כמובן):

אציג כאן עוד קריקטוריסטית קצת פחות מוכרת מאדמס, אבל בהיסטוריה של הקריקטורה האמריקאית היא נחשבת מאוד – הלן הוקינסון:

כשהוקינסון התחילה לפרסם בניו יורקר, כמעט עם היווסדו, הקריקטורות שלה היו ללא מילים. אבל אז החליט אחד העורכים להוסיף משפט לאיור.

כדי לנסות ולהבין מה משרת את מה, עשיתי ניסיון עם שתי קריקטורות של קריקטוריסט אחר, אל רוס שמו. האחת היא זאת:

והנה שלוש סיטואציות שציירתי אני לטקסט הזה בניסיון להבין מה קורה לנו בראש כשאנחנו מחברים את המשפט עם האיור:

הנה עוד קריקטורה של רוס:

כאן השינויים שעשיתי בסיטואציה הם משמעותיים יותר ומשפיעים יותר על מה שעובר לנו בראש כשאנחנו מצרפים את המשפט לאיור:

זה היה ניסיון, אבל אין לי מסקנות.

כאן המקום להשוות בין סוג הקריקטורות של הלן הוקינסון לזה של צ'רלס אדמס.

הנה כמה קריקטורות של הוקינסון:

 

רוב הדמויות שלה הן נשים בסיטואציות "מציאותיות", ולמסתכל יש תחושה שהוא רואה התרחשות אמיתית, שהוקינסון רק "מדווחת" עליה ואולי קצת מקצינה, ולמעשה ההפתעה ההומוריסטית נמצאת דווקא בקרבה שבין הסיטואציה של הוקינסון לבין מה שאנו מכירים.

לעומתה, צ'רלס אדמס ודומיו בונים את ההומור שלהם על מציאות חדשה, מציאות שהם ממציאים, ואם אתם רוצים להאמין למה שכותב עליו וולקוט גיבס, חוקר ההומור, אז הנה:

"האדם שנקרא צ'רלס אדמס הוא אחד האנשים השערורייתיים באמריקה, במובן זה שעבודתו היא בעצם הכחשה של כל ההתפתחות הרוחנית והפיזית של המין האנושי".

על השאלה הפילוסופית "האם מי שיוצר בעבודותיו מציאות חדשה בהכרח מותח ביקורת על המציאות הרגילה", אנסה לענות ברשומה מיוחדת.

ולכן לא אכתוב כאן שאדמס הוא סאטיריקן או אמן לוחם. כן ארשה לעצמי להגיד שיש סוג של קוראים שקשה להם לקבל, אפילו בדמיון, מציאות אחרת או מציאות אלטרנטיבית, ואלו בדיוק האנשים שלא ייהנו מאדמס.

הנה כמה עבודות שלו שאין בהן טקסט:

והנה כמה שיש בהן טקסט:

כמו אצל קריקטוריסטים רבים, גם אצל אדמס לא תמיד הטקסט נחוץ. הנה למשל:

הטקסט: "לא, למען השם, זאת תעלה לצינור מים".

מבחינתי היה אפשר לוותר, כי הטקסט הוא רק מעין הסבר.

גם בציור הזה הסיטואציה ברורה:

הטקסט: "כן, אני יודעת, אבל אני נכנסת רק כשהוא קורא לי".

מבחינתי זה היה יכול להיות: "אני חוששת שהוא לא פנוי…"

גם האיור הבא לא זקוק מבחינתי לטקסט:

אבל זאת סיטואציה שנבנתה מלכתחילה על טקסט, דהיינו על המשפט הידוע "יש לי רק שתי ידיים".

וכאן זה: "אתה לא יכול לחכות רגע?.. יש לי רק שלוש ידיים!"

הטקסט לאיור הבא הוא "הסכם איבוד לדעת":

פה ושם יש קריקטורות של אדמס שאי אפשר להבין אותן ללא הטקסט, כמו זאת, שמתרחשת במרחב משפחת אדמס:

הטקסט שלה הוא: "את לא צריכה להטריד אותי, פשוט תגידי לו שתרעילי אותו בחזרה".

ויש כמובן גם קריקטורות שאתה חייב להכיר את הרקע כדי להבין:

הטקסט הוא: "בקבוק אמונטילאדו בבקשה".

ורק כששמים לב שהקונה מחזיק שק מלט, מבינים את הקשר לסיפור הנפלא של אדגר אלן פו, חבית האמונטילאדו.

אחד הטריקים שיוצרים משתמשים בהם כדי ליצור אווירה שונה – ובמקרה של אדמס מפחידה – היא שינוי קיצוני בפרופורציה.

הגדלה תמיד תהיה מפחידה, ועל זה מבוססים קינג קונג ודומיו. הנה קריקטורה של אדמס שבה הוא בונה על הגדלה:

אבל אדמס אוהב מאוד להפתיע, ואפילו קצת להפחיד, דווקא על ידי הקטנה או הזערה.

יש לו קריקטורות נפלאות שמבוססות על הזערה. הנה כמה מהן:

הייתי צריך כמובן להתייחס למשפחה המפורסמת, משפחת אדמס…

אבל ממש כרגע החלטתי שאת אחת הרשומות הבאות אקדיש לאייקונים, דמויות ומשפחות אצל קריקטוריסטים ומאיירים, ומה נחוץ כדי שהדמויות שלך יהפכו לאייקונים.

ולכן אני עובר לסגנון האיור של אדמס ולהשוואה עם הלן הוקינסון.

שניהם שייכים לסוג היוצרים שפיתחו שפה אישית, וכמעט כל הקריקטורות שלהם מצוירות ב"שפה" האישית.

בשונה מהאיור של הוקינסון, האיור של אדמס הוא פחות וירטואוזי. הבדל נוסף הוא שנקודת המבט שלו משתנה לפי הצורך. לעומתו, נקודת המבט של הלן הוקינסון כמעט שלא משתנה.

למרות שאדמס נחשב לקריקטוריסט בכיר בניו יורקר – מוסד יוקרתי מאוד בקרב הקריקטוריסטים – הוא הוזמן לעשות מעט שערים עבור המגזין. משהו בעולם הגותי שלו לא התאים כנראה למראה של הניו יורקר.

הוקינסון לעומתו הכינה 68! שערים לניו יורקר, שהיו אהובים מאוד על העורכים ועל הקוראים.

הנה כמה מהם:

לשערים, שהודפסו בצבע, נבחרו כמובן איורים ללא טקסט.

וכמה פרטים על האישה הזאת, שהייתה פופולארית מאוד בזמנה:

הלן הוקינסון נולדה באילינוי ב-1893 (מבוגרת בתשע שנים מאדמס). היא רשמה מגיל צעיר ולמדה ציור אופנה. בגיל 32, כשגרה בניו יורק, התקבלה כקריקטוריסטית קבועה בניו יורקר, שם פרסמה במשך 24 שנים, עד מותה, קרוב ל-1700 קריקטורות.

בשנותיו הראשונות היה הניו יורקר אכן מין מראה של ניו יורק, והנשים של הוקינסון התאימו מאוד לרוח העיתון.

הנשים שלה היו נשות פרברים מדושנות בגיל העמידה, חברות במועדוני נשים. לרובן לא הייתה מודעות עצמית, אבל הן היו מקסימות, נדיבות, קצת מפונקות, תמימות ומכורות להתלהבות קצרת מועד. גברת הוקינסון, שמעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים, אהבה את הנשים ורצתה שהקוראים שלה "יצחקו יחד עם הדמויות שלה ולא יצחקו עליהן".

כשבמערכת החליטו שכדאי להוסיף לקריקטורות שלה טקסטים, היא קיבלה את זה בעין יפה, ואת הקשר שלה עם כותב הטקסטים, ג'יימס ריד פרקר, השוו לקשר בין גילברט לסאליבן.

הקוראים הניו יורקרים של המגזין הכירו היטב את הנשים האלה ואת ההבעות שלהן, וקל היה לחייך וליהנות מהקריקטורות שלה, וזה כאמור בשונה מהעולם שבנה אדמס.

מניסיוני נוכחתי שיש רבים שקל להם לצחוק בעקבות הזדהות, והם נהנים כשאיזה סטנדאפיסט מספר על החותנת שלו או על הנכדים שמבינים בהיי-טק יותר ממנו ולעומת זאת לא תמיד מצליחים להבין מה מצחיק כשמדריך במשטרה מסביר לקבוצת חניכים איך להתגונן מפני מי שתוקף אותם עם בננה.

דווקא המוות שלה מתאים יותר לקריקטורות של אדמס.

ביום האחד בנובמבר 1949 הייתה הלן הוקינסון אמורה להרצות בוושינגטון. היא עלתה על מטוס בניו יורק. המטוס התנגש במטוס קרב מבוליביה ונפל לנהר הפוטומק. הלן הוקינסון נהרגה יחד עם כל הנוסעים והצוות.

צ'רלס אדמס מת ב-1988 מהתקף לב. לפי בקשתו גופתו נשרפה ואת האפר קברו בבית הקברות לחיות מחמד באחוזה שלו.

*

וכעת לפינתו השבועית של חתולי: