רעיות למכירה

ברשומה הזאת אספר על תופעה מוזרה שהתרחשה באנגליה החל מהמאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19, וכוונתי לנשים שנמכרו במכירה פומבית על ידי בעליהן.

ונפתח בספר ראש העיר קסטרברידג' שכתב תומס הארדי. הנה הארדי ברישום שלי:

אני מניח שהארדי (1928-1840) מוכר לכם היטב גם מהספרים הרחק מן ההמון הסוער, טס, וגם ג'וד האלמוני, שבעבר הקדשתי לו רשומה.

בעיני הוא אחת הדמויות המרתקות מהתקופות הוויקטוריאנית והאדוארדיאנית.

בעיני עצמו הארדי היה בעיקר משורר, והרומנים שלו נכתבו לדבריו במטרה להתפרנס וכדי שיוכל לכתוב שירה. על טס (במקור טס מדרברוויל) אמר הארדי: "אם הייתי יודע שהספר יצליח כל כך הייתי משתדל לכתוב אותו טוב…"

וירג'יניה וולף למשל חשבה שהוא סופר נפלא, למרות "האנגלית האיומה" שלו.

בצעירותו היה הארדי שוליה אצל האדריכל בלומפילד, אדריכל נודע בימים ההם, והספר הראשון שכתב, הקבצן והליידי, סיפר על אדריכל שמתאהב בבת אצילים. הספר נדחה על ידי הסופר ג'ורג' מרדית, שהיה עורך בהוצאה לה הציע הארדי את הספר. גם בספר הנפלא ג'וד האלמוני השתמש הארדי בידע שלו באדריכלות ובסיתות.

פרט פיקנטי שקשור למותו וקבורתו:

הארדי נקבר ב"פינת המשוררים" בווסטמינסטר אבי. אבל ליבו, על פי בקשתו, היה אמור להיקבר בעיירה סטיינפורד במחוז דורסט, שם נולד וגדל. ולכן שמו את ליבו בפחית של ביסקוויטים, ועל פי האגדה האורבנית חתול אכל את הלב והקופסה נקברה ריקה.

כשהתחלתי לאסוף סיפורים על מכירת רעיות באנגליה, התברר לי שזה גם היה תת-תחביב של הארדי. הוא אסף כל מיני פרטים, בעיקר מודעות בעיתונים, שעסקו בנושא הזה, כמו הידיעה הזאת שהתפרסמה במורנינג כרוניקל ב-30 באוקטובר 1819:

בידע הזה הוא השתמש כשכתב את ראש העיר קסטרברידג'. שם, בפרק הראשון, מוכר מייקל האנצ'ארד את אשתו בחמישה גיני למלח בשם ניוסון. זהו אירוע מכונן בספר, שכן הוא משפיע על העלילה המסתעפת. הקטעים שאני מביא כאן מהספר הם מהתרגום של עודד פלד בספר שיצא בהוצאת כרמל בשנת 2013.

שמחתי לראות שהוצאת כרמל בחרה לשלב בספר איורים, אלא שלצערי ישראל כרמל, שבעיני הוא מו"ל טוב ומקצועי, לא הדפיס בספר את שם המאייר.

הנה האיור הראשון בספר:

המאייר הוא רוברט בארנס, והאיורים שלו נחשבים לאיורים הידועים ביותר לספר, למרות שהיו עוד מאיירים.

לו אני הארדי, לא בטוח שהייתי מבקש מבארנס לאייר לי את הספרים. אבל בין השניים נוצר איזה קשר, והארדי אהב כנראה את האיורים של בארנס.

בארנס הכין עשרים איורים לספר, רובם למעמדים דרמטיים רבי הבעה, ואני מניח שזה מה שהארדי אהב (אני פחות). ברוב האיורים מתוארים מפגשים בין גבר לאישה. הנה אוסף פרטים כאלה:

והנה עוד שני איורים של בארנס:

רוב החוקרים שהתייחסו לאיורים של בארנס – שכבר הופיעו אגב בהמשכים שבהם פרסם הארדי את ספריו, כפי שהיה נהוג אז – דיברו על כך שבארנס הוא מאייר אמין כשמדובר בשימור התקופה בה מתרחש הסיפור.

ומכיוון שהזכרתי קודם את ההמשכים, כדאי להזכיר שהארדי היה מודע לכך שההמשכים האלה – בדומה לסדרות של ימינו – חייבים להסתיים בקטעים מותחים ומסקרנים, וכאשר הוא הוציא את הספר הוא השמיט חלק מהקטעים שנראו לו מלאכותיים. רק לאחרונה התחילו מו"לים להוציא את הספרים כפי שנכתבו במקור בהמשכים.

ובכן, כאמור, כבר בפרק הראשון מוכר מייקל האנצ'ארד את אשתו. נכון, הארדי מקפיד לספר לנו שהאנצ'ארד היה שיכור (ולכן, לאחר האירוע, הוא גזר על עצמו התנזרות משתייה).

את סיום העסקה מספר הארדי כך:

וכאן המקום לנסות ולהסביר את הרקע למכירות האלה, שמסתבר שהיו מחזה די נפוץ במשך כ-200 שנה.

עד שנת 1857 הגירושים באנגליה היו אירוע ביורוקרטי מסובך, שרק העשירים היו יכולים לעמוד בו. ואז התקבלה איזו מוסכמה שאם בעל ואישה רוצים להיפרד, הפרידה תקבל תוקף אם הבעל ימכור את האישה במכירה פומבית.

על פי החוק הלא כתוב הזה, למכירה יש תוקף רק אם האישה מסכימה. עד כמה שזה נשמע מוזר חלק מהמכירות האלה היו ביוזמת הנשים. לפעמים אפילו הקונה היה המאהב של האישה, והיו לו כבר ילדים ממנה. ההנחה (שלא היה לה בסיס בחוק) שמדובר בפעולה חוקית עודדה חלק מהגברים למכור לא רק את נשותיהם, אלא גם את ילדיהם.

רוב המכירות התרחשו בשווקים, כמו למשל בשוק סמיתפילד בלונדון, שמשמש שוק של בשר בקר עוד מהמאה העשירית. אבל היו גם מכירות בפאבים, כמו זאת שמסופר עליה בספר. על פי החוק הלא כתוב הזה, הבעל המוכר היה צריך להציג את האישה כשחבל קשור לצווארה, למתניה או לפרק כף ידה, כדי שלמכירה יהיה תוקף כמו מכירת בקר.

מדי פעם החוק היה מתעורר והיו מענישים את מי שמכרו את רעיותיהם, והיו גם מקרים שהנשים ניצלו את העובדה שהמכירה לא הייתה חוקית, וכאשר הבעל מת הן הגיעו ודרשו את חלקן בירושה, מה שהפתיע מאוד את היורשים האחרים.

הרבה נכתב על המוסד המשפיל הזה, ובאופן מפתיע חלק מהכותבים ראו בו, ורואים בו עד היום, גם משהו חיובי, במובן זה שזאת הייתה דרך אפשרית שבה האישה יכלה להשתחרר מחיי הגיהינום שהיו לה עם בעלה ולפתוח בחיים חדשים, מה שבהחלט קרה במציאות לפעמים.

אבל למה הבעל מכר את האישה ולא להפך? על זה כמעט שלא קראתי.

קשה לדעת מה היה המקרה שהיה השראה לתומס הארדי בראש העיר קסטרברידג'. אני מרשה לעצמי להניח שמדובר במקרה שעליו נכתב ב"מורנינג פוסט" ב-1869, על אדם בשם קופ, שמצא את אשתו בפאב והתחיל לצעוק ולהעליב אותה בצורה גסה, וכאשר התאסף שם קהל הוא הכריז שהוא רוצה למכור אותה, ואכן לדברי העיתון היא נמכרה בשני שילינג ושלושה פני.

הידיעות על מכירת נשים היו כנראה אהובות על הקוראים, וכשהעיתונים גילו את זה, בערך באמצע המאה ה-18, הם פרסמו בהנאה כל מקרה שהגיעו אליו. אבל על התקופה שלפני כן, במשך כמאה שנה, בערך משנת 1650, כמעט שאין מידע בנושא, כי באותה תקופה העיתונות הייתה בחיתוליה ולא גילתה עדיין שמדובר בתופעה מעניינת שראויה להיות מודפסת בעיתון.

הנה עשרה מקרים שתועדו בעיתונות:

(לאיורים ששיבצתי בין הסיפורים, כולל קטעי העיתונות, אין קשר דווקא לאירועים הספציפיים).

בשנת 1750 נמכרה אישה למגדל בקר, והבעל קיבל תמורתה שור בריא.

בשנת 1766 דווח על נגר שבזמן שהיה שיכור מכר את אשתו לנגר אחר, אבל לאחר שהתפכח הוא התחרט על המכירה ורצה את אשתו בחזרה. כשהאישה סירבה הוא תלה את עצמו.

באוגוסט 1773 דווח בעיתון שסמואל וייטהאוס מווילנהול החליט למכור את אשתו מרי. הוא מכר אותה לתומס גריפיטס מבירמינגהאם, שהסכים לקחת אותה "עם כל המגרעות שלה". הדברים נרשמו בספר שהיה בפונדק "בל" ונכתב שם ש"כל הצדדים יצאו מרוצים".

בשנת 1785 מת מישהו בשם אדוארד הוקר. כל רכושו נמכר על ידי סוכן בשם קלאקר – הבית, האדמה, מרכבות, אורוות וגם אשתו.

בשנת 1797 נמכרה אישה לגבר שהיו לה כבר יחסים איתו במחיר שני שילינג ושישה פני, ונכתב שם ש"במקום נערך טקס חתונה, אותו ערך הכרוז שקיבל חצי גיני שכר טרחה" (אתם מבינים ששכר הטרחה היה גבוה יותר ממחיר האישה).

על מכירה שעוררה עניין רב דווח באיזה עיתון ב-7 באפריל 1832:

ג'וזף תומסון מכר את אשתו. תומסון הושיב את אשתו בכיסא גדול מעץ אלון (שהיה כנראה גם הוא חלק מהמכירה) עם רצועה סביב צווארה. הוא פנה לקהל ואמר: "רבותיי, אני מציע את אשתי מרי אן תומסון למכירה למי שינקוב בהצעה הגבוהה ביותר. זה גם רצונה כמו שזה רצוני, להיפרד לתמיד. היא הייתה בשבילי רק נחש. לקחתי אותה כדי שתנעים את זמני, אבל היא הפכה למקור עינויים, קללה ביתית, סיוט, ושֵׁדָה לאור היום. רבותיי, אני מדבר מעומק ליבי כשאני מבקש שאלוהים יפתור אותנו מנשים קלות דעת שמביאות רק צרות.

ועכשיו אציג לכם את הצד הטוב שלה: היא יודעת לקרוא, לחלוב, לצחוק ולבכות באותה קלות שבה אתם שותים כוס בירה. היא יודעת לחבוץ חמאה, לנזוף במשרתות ולהכין משקה חריף, ולכן אני מבקש תמורתה סכום התחלתי של 50 שילינג".

בידיעה נכתב שג'וזף תומסון קיבל רק 20 שילינג ממר הנרי מירז הקונה, ואפילו נאלץ להוסיף לעסקה כלב מסוג ניופאונדלנד.

עוד מכירה שתוארה כיוצאת מן הכלל התרחשה בשנת 1822.

אדם בשם ברוקס פרסם שהוא מוכר את אשתו היפה והצעירה, לה היה נשוי במשך שנתיים, בשוק הבקר של פלימות. ביום המיועד הגיעו מאות צופים למכירה, שהבעל שימש בה כרוז. המחיר עלה במהירות מחמישה שילינג לשלושה ליש"ט. באותו זמן הזוג נעצר והובא בפני שופט בגילדהול. השופט למד ששלושה שבועות אחרי שהזוג נישא נולד ילד. ולמרות שברוקס לא היה האבא ולא נטר לאישה על התנהגותה, היא עזבה את ברוקס וחזרה לאדם שהיה אבי בנה. האבא היה קיין מהעיר פלימסטוק. היא שוב נכנסה להיריון, אבל בגלל ההיריון ובגלל שברוקס הבין שהוא יכול למכור אותה, הוא החליט לפרסם והיא הסכימה. במהלך המכירה חשבה האישה שקיין יקנה אותה, אבל הוא לא הופיע. היא נסתה לשכנע את הסייס של לורד אקסמות להכריז על קנייתה אם המחיר יעלה מעל 20 שילינג. ואז התערב השופט ואמר שזו מכירה לא חוקית.

גם בשנת 1897 היה מקרה של מכירה. העיתון פנרית אובזרוור דיווח ש"קבוצה של סנדלרים בזבזה את כל כספה בפאב, וכשראו שאין להם יותר כסף לבזבז אחד מהם הציע את אשתו למכירה בעבור שני שילינג. לקוח אחר הסכים להצעה ואחד מהחבורה יצא לרחוב והכריז על העסקה, ועל שמות של שני עדים".

כאמור, היו מקרים שבהם האישה שנמכרה ביקשה מהבעל הקודם זכויות, ולפעמים אפילו כיורשת. זה קרה גם במקרה של ג'ורג' היטצ'ינסון, שמכר את אשתו אליזבת על פי כל כללי הטקס בשנת 1837. הוא חשב שבזאת הוא פטור מאחריות כלפיה, אך הוא טעה.

בזמן כהונתה של המלכה ויקטוריה אדם נאסר לתקופה של חודש בגין מכירת אשתו, למרות שהוא טען ש"הייתה לו הזכות המלאה" לעשות זאת.

אחד המקרים הידועים בלונדון אירע בשוק פורטמן. הידיעה ב"טיימס" ב-4 ביולי 1833 סיפרה שביום שלישי בשעה שתיים אחר הצהריים נאספו מספר אנשים בשוק פורטמן לחזות במכירה. בשעה היעודה נכנס הבעל לזירה הצפופה מלווה באשתו. האישה הובלה בנוהל הרגיל, בעזרת רצועה סביב צווארה. המכירה החלה תוך כדי קריאות בוז וזריקת חפצים על הצדדים. האישה נמכרה לאיש שאוסף זבל בעבור חמישה שילינג.

המנהג של מכירת נשים פסק בערך כשגירושים הפכו להיות חוקיים.

המקרה האחרון שעליו דווח התרחש בשנת 1913 במערב יורקשייר. אישה נמכרה לחבר של בעלה תמורת פאונד אחד.

ואסיים באיור האחרון של בארנס, בו מתוארת הפגישה האחרונה בין הנצ'ארד לאליזבת ג'ין: