במפגשים שאני עורך ביחד עם מיכאל דק בנושא ספרי הילדים של אריך קסטנר, אני נוהג להזכיר את המפגש הראשון של אמיל עם מר גרונדייס, שכנו לרכבת.
המשפט של קסטנר הוא פשוט:
“ליד אמיל ישב איש במגבעת קשוחה וקרא עיתון”.
כל מי שקרא את הספר יודע שהאיש הזה, מר גרונדייס, הוא אחד הפושעים המבוקשים ביותר על ידי משטרת ברלין וגרמניה בכלל.
אני מספר לילדים שבילדותי (מיד אחרי מלחמת העולם השנייה) גרונדייס היה שנוא עליי כמעט כמו היטלר.
ואז אני שואל אותם, “היום כשאני מאייר ואני צריך לצייר איש שנוא, פושע נוראי, גדול הגנבים, איך אני צריך לצייר אותו,
ככה או ככה?”
כשאני עורך הצבעה רבים מהילדים מצביעים על א’, הסטריאוטיפ של הרע, אבל גם לא מעטים מצביעים על ב’ ואומרים ש”הוא תחמן…” וכולנו מסכימים שפושע גדול יכול להיראות גם כמו א’ וגם כמו ב’ ובעצם גם כמו כל אדם אחר.
ואז אני מזכיר לשומעים שהתחלת הקשר בין גרונדייס לאמיל מתרחשת כשגרונדייס מציע לאמיל שוקולד, ואמיל אומר “אם יוּתַּר לי” ולוקח את השוקולד (לא בטוח שהיום קסטנר היה מתאר סצנה כזאת).
“תגידו”, אני שואל את השומעים, “אם המאייר (ולטר טרייר) היה מעניק לגרונדייס את פרצופו של א’ מה היו הקוראים מרגישים כשאמיל מקבל ממנו שוקולד?”
נכון, אנחנו מסכימים, זה היה קצת קשה לעיכול.
אז אולי עדיף שהמאייר יצייר אותו כמו ב’.
אבל אז אני מזכיר להם שכעבור 12 עמודים מתברר שגרונדייס הוא איש רע, ולאט לאט מתברר לקוראים איזה פושע מבוקש הוא.
אז מה? כל הזמן האיש השנוא הזה ייראה ככה?
ואז אני מראה להם את גרונדייס כפי שצייר אותו טרייר:
כך הוא מצויר עוד לפני תחילת הסיפור, כשקסטנר וטרייר מציגים את הגיבורים:
ואז אנחנו מנתחים את הדמות האניגמטית הזאת ומסכמים שאפשר אולי לקבל ממנו שוקולד (בעיקר בשנות ה-20 או ה-30 של המאה ה-20). אבל כשמסתבר שהוא פושע, האיור ממש לא מפתיע.
ואז מתברר עוד משהו: במהלך הספר טרייר ממעט לצייר את גרונדייס. בעבר כבר העליתי רשומה שבה סיפרתי שמאיירים רבים וטרייר במיוחד מעדיפים לאייר את דמויות המשנה. הנה תראו למשל את דמותו המקסימה של דינסטאג הקטן:
או אפילו הסבתא של אמיל, שהיא כפי שאתם רואים הארכי-ארכי-סטריאוטיפ:
ראינו כאן מקרה שבו הדמות של הגיבור לא משתנה באופן חיצוני אבל הסופר מעוניין שהיא תשתנה בתודעה של הקורא. בדוגמה שלנו המאייר בחר לצייר אותה באופן “היברידי” וגם לא הרבה להראות אותה מקרוב באיורים.
אבל יש גם מצב שבו הגיבור באמת משתנה, בעיקר כשמדובר בסיפור שמשתרע על פני שנים והגיבורים מתבגרים או מזדקנים. כאן המקום לציין עובדה מעניינת: בספרי הילדים, בעיקר בספרים לגילים הנמוכים, יש מעט ספרים שנמשכים לאורך שנים. אני מניח שרוב הכותבים סבורים שלילדים בגיל הרך אין כל כך תפיסת זמן ולכן הם ממעטים למשוך את העלילות לאורך שנים.
אבל סופרים כמו דיקנס, שרבים מסיפוריו עובדו לילדים, כתבו עלילות שנמשכות על פני שנים ובוודאי שדייוויד קופרפילד אצל המאיירים עבר את השינויים המתבקשים. הנה דייוויד הצעיר והמבוגר באיורים המקוריים של ג’ורג’ קרוקשאנק:
דווקא המצב הזה, שכותבים לילדים לא מרבים להשתמש בו, קל מאוד כשזה מגיע למאיירים. אני בטוח שלא תופתעו אם יסתבר שרוב המאיירים יסכימו איתי שקל יותר לצייר גיבור בגילים שונים מאשר לצייר אותו בגיל קבוע.
אבל יש מצב שלישי, שאותו אדגים דרך הסיפור הענק וגנו של אוסקר ויילד.
למי שלא זוכר הענק וגנו הוא השם העברי שהתקבע לסיפור שהשם המקורי שלו הוא “הענק האנוכי” או “הענק האגואיסטי”. (אפשר להבין למה שינו את השם בעברית…)
אמנע מלהיכנס כאן לצדדים הדתיים ולפרשנויות הרבות, כמו למשל להסבר לפצעי המסמרים שנראו על כפות ידיו של הילד ודברים כאלה.
אתייחס רק לשינויים שחלו בענק מרגע שהוא חוזר אחרי שבע שנים שבהן שהה בקורנוול ומסלק בכעס את הילדים מהגן ועד לרגע שבו הוא עוזר לילד הקטן לטפס על העץ ומבין שאין סיכוי לגן ללא הילדים, ואז הוא הופך ל”ענק טוב הלב”. בסיפור הזה יש גם תהליך של הזדקנות, כפי שכתב ויילד:
“לאחר שנים רבות כשהענק היה זקן ותשוש…”
“Years went over, and the Giant grew very old and feeble”.
וכמובן הסוף, הענק שוכב בגן מכוסה פרחים לבנים.
החידה שמביא אוסקר ויילד לפתחו של המאייר היא גדולה.
מה להבליט בדמותו? למשל בעטיפת הספר – את הענק האנוכי, שנתן את שמו לספר, או את הענק שחזר ביחד עם האביב לעולם של טוב לב וניפץ את החומה?
מצאתי המון איורים של הענק, ודווקא בגלל החידה שהציג ויילד יש פה קשת רחבה ומרתקת של ענקים.
מאחר שבגוף הספר האיור מתייחס לטקסט, מעניין במיוחד לבדוק איזה ענק בחרו, מי שבחרו, להביא בעטיפה.
האם את הענק הרע כמו בעטיפה הזאת של המאיירת האוסטרית ליסבת צוורגר?
או אפילו ענק מפחיד ממש כמו בעטיפה לסרטון המצויר:
או סצנה מאוד לבבית וחביבה כמו שאיירו הזוג טראודל (גרטרודה) וולטר ריינר (Gertrude & walter Reiner):
ולעומתה התחריט הזה, שמעניק לסיפור אווירה של פעם, ומראה באופן סמלי את שתי הפנים של הענק:
וכמו שצייר המאייר האנגלי כריס ביאטריס ברוח ריאליסטית:
או בעטיפה הזאת של ביל בל, שבה אמנם הילדים נראים שהם מחבבים את הענק ומתקרבים אליו, אבל הענק עדיין עם פרצוף זועף:
הנה איור של וולטר קריין, שהשפיע על מאיירים רבים:
וגם העטיפה של מייקל פורמן, המאייר האנגלי הידוע, שבה ממש רואים את ההשתנות:
רבים בחרו להראות רק את הענק, ואז לפי ההבעה והדמות שלו אנחנו הקוראים צריכים להבין באיזה שלב בחייו הוא, כמו באיור של אלכסיס דיקון, שבו הענק נראה קצת כמו אדוארד ליר…
או של ס. סאליג גאלאגר. אצלו הוא כבר ממש פסל. אולי רמז להנסיך המאושר…
או של בוב ויליאמס, שבו יותר מתאים לו הכינוי “הענק המסכן”:
או של הענק המצועצע של ג’ואנה איילס (Isles):
או של גוסטבו מזאלי:
ענק כל כך מסוגנן לא יכול להיות מפחיד..
או כמו בעטיפה של הרברט דנסקה (Danska), מאייר, סופר ובמאי אמריקאי, עטיפה שאני אוהב במיוחד:
ועוד אמריקאית אחת, ג’ין בואמן, אמנית אמריקאית שמתה ב-1995 בגיל 100, שבו הענק נראה קצת כמו ליצן:
והנה עוד כמה ענקים די מפחידים מאיורי פנים הספר:
והענק המקסים הזה, שנראה כאילו יצא מהציורים של מארק שאגאל, זוכה אצלי לציון גבוה. זהו הענק שצייר קים קרפנטר, אמן אוסטרלי:
או הענק המאוד אמריקאי של המאייר (האמריקאי) לן אברט, שנראה כמו דיסני לעניים:
עד עכשיו לא הבאתי אף גרסה מהתרגומים לעברית שיש לסיפור הזה. אבל אסיים בספר הזה:
אני מודה שלמרות שמי שאייר את הספר הזה, פרלי פלציג, הוא צייר די חשוב בסיפור האמנות הישראלית, לא היכרתי את שמו עד שקניתי את הספר הזה. הנה כמה איורים מתוך הספר:
שימו לב באיור הלפני האחרון הענק מגרש את הילדים, ואילו באחרון הוא מרשה להם לשחק בגן. לי זה האחרון נראה לא פחות מפחיד.
פלציג גם האניש את החורף והקיץ:
והנה הענק שצופה לעתיד, ממש כמו הרצל:
וכך נראה הענק הזקן טוב הלב, שמזכיר את אליהו הנביא, שאפילו הארנבות והאיילות באות להתחמם לאורו:
והנה כמה פרטים על פלציג ממה שמצאתי ברשת:
הוא נולד ב-1917 בפולין והיה פעיל כצייר, מעצב במה, מעצב וצייר של ציורי קיר. ב-1939 עלה לארץ והתיישב בגליל-ים. אחר כך חי שנים בבית-אלפא. בין השנים 1969-1956 חי בארצות הברית.
בשנת 1996 שוב עבר לארצות הברית, שם מת בשנת 2009.
מאחר שהאיורים שלו להענק וגנו לא משקפים נאמנה את יכולותיו אציג גם שני רישומים שלו מהסדרה מגורשי זבונשין:
בלוג נפלא. אני לומדת כל הזמן ואוהבת את הכל. מאושרת ש’גיליתי’ אותו. אני באה מעולם של מילים והכל משתנה כשאני רואה את האיורים והמגוון המרהיב של פרשנויות ללא מילים. תודה
התגובה לעיל, של רחל
תודה דני על שלמדת אותי להתבונן.
ירדתי שלוש קומות כדי לבדוק אם הוסיפו פאות
לענק בספרון שנקנה אצל הדתי. ( לא! לא הוסיפו. –
אבל בסיפורי התנך איירו מסור חשמלי לתיבת נוח).