אם תכתבו ברשת את שם האגדה “שלגיה ושבעת הגמדים”, תקבלו כמעט רק איורים וקטעי סרטונים של דיסני.
אל התופעה שנקראת “דיסני” אפשר להתייחס כמעט מכל כיוון: חברתי, אמנותי, פוליטי, כלכלי ובידורי.
דיסני שינה את עולם הקולנוע והאנימציה, ובדרך הוא גרם לדעתי נזק עצום לעולם האגדות וספרי הילדים. קשה לעמוד מול המכבש הזה – תראו למשל מה קרה לפו הדוב. אגב, כאן כדאי לציין שדווקא את אליס בארץ הפלאות דיסני לא הצליח למחוץ. אולי בגלל שזה בעצם לא ספר לילדים, ולכן הסרט לא כל כך הצליח והנזק שנגרם היה מועט יחסית.
מי שאוהבים את דיסני יגידו לטובתו שהוא הביא קוראים חדשים לספרים שהעלו אבק. נכון שרבים קראו את במבי ואולי אפילו את פינוקיו אחרי שצפו בסרטים של דיסני, אבל כמעט כל דבר שדיסני דרס קיבל את הצבע שלו, וזה מה שרבים זוכרים.
למרות שהסרט שלגיה ושבעת הגמדים של דיסני הוא נפלא גם היום – ואין ספק שהוא אחד מסרטי האנימציה באורך מלא הטובים שנעשו, ויש שיגידו הטוב שבכולם – הוא בכל זאת לא עושה מה שיצירות אמנות גדולות עושות, וזה לגרום לצופה להבין שיש שפע של אפשרויות; זה מה שקורה לנו כשאנחנו רואים יצירות של רמברנדט, פיקאסו או קליי.
דיסני, עם כל הכישרון וההצלחה שלו, לא נותן אלא לוקח.
קשה למצוא היום בחנויות, וגם ברשת, שלגיה שונה מזאת של דיסני, וברשומה הזאת אביא כמה.
לזכותו של דיסני ייזכר דווקא הטיפול שלו בגמדים. הוא התייחס לשבעת הגמדים כאל אינדיבידואלים.
מי שלוקח אגדה לא ארוכה והופך אותה לסרט ארוך, חייב להרחיב ולתת לכל גמד אישיות, וכאן נמצאת ההצלחה הכי גדולה של דיסני. אגב, דיסני אמר מראש למקורביו שמבחינתו הסרט הוא על הגמדים.
ודווקא כשזה מגיע ל”יופי” אין לדיסני מה להציע מלבד ערימה של קיטש (ובשלגיה עניין היופי הוא כמובן לב הסיפור).
עד כאן על המכבש של דיסני, וכעת לכמה מאיירות ומאיירים.
המאייר הראשון שאציג הוא ווריק גובל, מאייר אנגלי שחי בין השנים 1943-1862, ולמרות שהיה דמות די חשובה במה שנקרא “תור הזהב של האיור האנגלי”, שמו לא כל כך מוכר.
הנה האיור הידוע שלו לשלגיה:
וכשכתבתי “ידוע” זה היה בגלל שוולט דיסני אמר שהאיור הזה השפיע עליו במיוחד כשהתחיל לעבוד על הסרט.
גובל אייר כמה ספרים קלאסיים, ביניהם את אי המטמון של סטיבנסון ואת מלחמת העולמות של ה.ג. וולס.
הנה עוד איור שלו:
האיור הבא הוא של המאייר הגרמני פרנץ יוטנר, שחי בין השנים 1925-1865:
יוטנר היה בעצם קריקטוריסט פוליטי וחברתי, והאיורים שלו לשלגיה גם הם מצוירים ברוח הומוריסטית, ואין ספק שגם להם הייתה השפעה על דיסני.
הנה אחת הקריקטורות הידועות שלו, שנקראת רכבת המרושעים:
המאייר הבא הוא קיי נילסן. הנה איור שלו לשלגיה:
נילסן נולד בדנמרק ובגיל 18 הגיע לפריז ללמוד אמנות. משם הגיע ללונדון והצטרף למאיירים כמו רקהאם ודולאק שאיירו “ספרי מתנה” שהיו הצלחה גדולה. נילסן היה מושפע מאמנים מהמזרח ובעיקר מהוקוסאי ואוטאמרו.
בשנת 1939 הוא הגיע לקליפורניה והתחיל לעבוד אצל וולט דיסני, אבל זה היה כבר אחרי שלגיה. הוא הכין איורים לסרט פנטזיה, בעיקר ללילה על הר קרח ואווה מריה.
הוא לא כל כך הסתדר עם וולט דיסני ועזב באמצע העבודה על בת הים הקטנה, שכזכור יצא למסכים רק ב- 1989…
בסוף חייו היה נילסן חסר עבודה וניסה להתפרנס מגידול תרנגולות. כמה מחבריו שידעו על מצבו עזרו לו בכסף ובאוכל. הוא מת ב-1957 כשהיה בן 71.
הנה איור שלו לסיפור:
גם בת גילו, המאיירת האנגלייה מרגרט טאראנט, הייתה מאיירת חשובה באנגליה. הנה איור שלה לשלגיה:
טאראנט הייתה בתו של צייר נופים ידוע בזמנו, בשם פרסי טאראנט, והוא זה שעודד אותה לעזוב את לימודי ההוראה ולהפוך למאיירת. היא הייתה אישה דתייה ומעולם לא נישאה. ב-1934 היא הגיעה לארץ ישראל למסע בן שישה שבועות.
היא איירה בין השאר את אליס בארץ הפלאות. הנה איור אחד משם:
אנחנו מתקדמים בזמן ועוברים לסוזן ג’פרס, ילידת 1942.
ג’פרס היא מאיירת אמריקאית, שעוסקת גם בציור נופים. הנה שלגיה שלה:
ג’פרס אהבה סוסים, והנה gus איור שלה:
ועוד מאיירת, והפעם מרוסיה, ושמה אולגה דמידובה:
היא התחילה את דרכה כאנימטורית והפכה למאיירת מצליחה.
וכעת לוונדה גאג.
מי שמכיר את הספר מיליון חתולים, המוכר ביותר מבין ספריה, יודע שגאג ממש המציאה שפה איורית.
בעבר העליתי רשומה מפורטת עליה. הנה קטע משם, שבו תיארתי את השפה שלה:
קודם כל התנועה, והעובדה שכמעט אף איור שלה לא תחום בגבולות מלאכותיים. כלומר, אין באיורים שלה כמעט בכלל “מגע עם החוץ” – התחושה שכמה מאיירים, למשל דוקטור סוס הנפלא, מעניקים – שמחוץ לדף או למסגרת יש הפתעות רבות שאולי נראה בהמשך ואולי נשאיר רק לדמיון לעסוק בהן. זה קורה גם במקרים שבהם יש גבולות מלאכותיים באיורים שלה, כמו בזה למשל:
גאג הייתה אשפית בשימוש בצבע השחור.
רוז דובס, שהייתה העורכת שלה בהוצאת Coward-McCann, מספרת על הבעיות שהיו לגאג עם אנשי הדפוס, למרות שהיא תוארה כאישה מקסימה ובעלת חוש הומור, עובדי הדפוס די סבלו ממנה. היא הייתה מסוג המאיירים (גם היום יש רבים כאלה) שנמצאים בדפוס לאורך כל התהליך ולא תמיד מוכנים להבין שהדפוס המסחרי מוגבל בכמה היבטים.
בסופו של דבר השחור שלה זכה לשם “השחור של וונדה גאג”. היא ציינה שהיה לה יום משמח כשהדפס אמר לה שהלקוחות מבקשים ממנו את “השחור של וונדה גאג”.
היום יש אירוניה מסוימת שהספרים שלה, בעיקר מליון חתולים, מודפסים בהמונים ולא תמיד בהקפדה מספקת, ובכל זאת האיכויות של האיורים שלה מגיעות גם בספרים האלה.
אם מאייר נבחן בעיצוב הדמויות ובהבעות, וונדה גאג נמצאת הרחק מאחורי יוזף לאדה או ולטר טרייר. אבל בקומפוזיציות שלה, במשחק בין השחור ללבן, ובעיקר ביכולת שלה להפוך כל עץ, שיח, שדה או ענן לחלק חשוב ובלתי נפרד מהסיפור, וונדה גאג היא יחידה ומיוחדת.
הנה כמה איורים משלגיה של וונדה גאג:
ואסיים באיורים שלי לשלגיה.
בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר הסטודיו קרמן/קרמן, שהיה שייך לבן דודי אריק ולי היה פעיל, ניסינו את כוחנו גם בהוצאת ספרים ויזמנו סדרת ספרי אגדות קלאסיות באנגלית, שראו אור ונמכרו בארצות הברית. אחד הספרים היה כמובן שלגיה ושבעת הגמדים.
אני לא חושב שמדובר באיורים טובים במיוחד, אבל בגילי אני מרשה לעצמי להראות גם דברים לא כל כך מוצלחים שעשיתי:
וונדה גאג באמת נפלאה!
ודיסני- חוץ משלגיה יש פנטזיה,ואפילו פנטזיה 2000 שזה כבר לא הוא אבל יופי של סרטים,לדעתי בכל אופן.