האם לאף של גוגול יש אף?

כדי לחזק את טענתי (שכתבתי באחת הרשימות) שלסופרים יש יותר דמיון מאשר למאיירים, אני מביא היום ניסיונות של מאיירים רבים לאייר את החוטם או האף של גוגול.

אם לקבל את דעתו של צ'כוב, האף הוא הסיפור הטוב ביותר שנכתב (עד אז כמובן).

למי שלא זוכר, הנה קיצור העלילה שהעתקתי מוויקיפדיה:

הסיפור פותח בסצנת ארוחת הבוקר בביתו של הספר, איוואן יאקובלביץ' ואשתו. הספר מוצא לתדהמתו את אפו של המאיור, קובאליוב, אותו הוא מגלח מדי יום, בתוך הלחם שאפתה אשתו. הוא מאמין שהוא עצמו כרת מבלי משים את האף מפניו של הפקיד המכובד, והוא ממהר להיפטר מהאף ומשליך אותו לנהר. לדאבון לבו, צפה במעשהו שוטר הרובע.

כאן עוברת התמונה להתעוררותו של קובאליוב במיטתו, כשהוא מגלה לזוועתו שאפו נעלם מפניו. המאיור, שמקפיד מאוד על לבושו והופעתו, כמו גם על תוארו המכובד, מזדרז לצאת מביתו בכיסוי פנים כדי לחפש את אפו, ואכן הוא מגלה אותו לתדהמתו מתפלל בכנסייה בבגדי שרד מהודרים, המעידים למעשה שדרגתו של האף גבוהה מזו של המאיור. האף מתכחש לזהותו, והמאיור ממהר לנקוט בצעדים שעשויים להחזיר את האף המורד לפניו, שהרי הוא פקיד מכובד בעל מעמד שעומד גם להשתדך בקרוב לאיזו גבירה בעלת הון, ואסור לאיש מקהל מכריו לדעת שאפו ברח ממנו.

המאיור פונה אל ראש המשטרה ואל העיתון, כדי לנסות ולמצוא את האף, אך מתקשה בניסוח ההודעה ותיאור המקרה. בכל המקומות הוא נתקל בהתנהגות בעלות ארשת של חשיבות חיצונית, אך במוכנות פנימית לקבלת שוחד. תגובתם המגחכת והלועגת של הפקידים אף מבליטה את המוזר והגרוטסקי במקרה התמוה שקרה למאיור.

"יש לציין שקובאליוב היה אדם נוח להיעלב במידה מופלגת, עשוי היה לסלוח על כל מה שנאמר עליו עצמו, אך בשום פנים לא מחל על כבוד תוארו או דרגתו" מבהיר המספר את נקודת החולשה של המאיור רודף הכבוד.

בביתו, מתעמר המאיור האומלל והמתוסכל במשרתו, חובט ומגדף אותו. בינתיים פשט הסיפור המופלא על המאיור ברחבי העיר, ואף זכה לתוספות ולעניין רב, בהיות הבריות נוטות לאחרונה להתפעלות מהמופלא והיוצא דופן.

בסופו של דבר החזיר שוטר הרובע את האף למאיור הנלעג, ואכן לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים להצמיד את האף לפניו, הוא התעורר בוקר אחד כשאפו חזר למקומו. "מקרים שכאלה קורים בעולם", מסיים גוגול את סיפורו המוזר, "לעיתים רחוקות – אבל קורים".

על פי רוב המבקרים נחשב האף ליצירה ששמה ללעג את החשיבות היתרה שמעניקה החברה הרוסית לתוארי כבוד ומעמד בירוקרטים ואפילו ללבוש, וחושפת את השחיתות בחברה הרוסית.

כדי שהאף, איבר שכאשר איננו מחובר לפרצוף אין לו שום ערך, ייראה בעיני הציבור כמישהו רם מעלה, נחוץ כמובן להלביש אותו. ולכן כאשר המאיירים – שכל כך הרבה מהם התעקשו לאייר את הסיפור – רוצים להאניש את האף, כלומר להפוך אותו לדמות אנושית, הם לא יכולים להוסיף לאף רק רגליים, ולפעמים גם ידיים, כמו בסקיצה הזאת:

כי גוגול מדבר הרבה על הלבוש שלו:

לפני פתח הבית נעצרה כרכרה; דלתותיה נפתחו, ובכפיפת-גו קפץ ויצא ממנה אדור בבגד-שרד ומייד עלה במרוצה במדרגות. והנה, מה עצמוּ גם חרדתו של קובאליוב, גם פליאתו, כשראה שאין זה אלא אפו שלו, עצמו-ובשרו! למראה המשונה הזה נדמָה לו שהכול מסתחרר מול עיניו; הוא הרגיש שרגליו כושלות; ואף-על-פי-כן גמר אומר לחכות ויהי מה עד שישוב הלה אל הכרכרה; כל איבריו רעדו כבקדחת. לא עברו שתי דקות והאף אכן שב ויצא. לגופו היה בגד-שרד מרוקם חוטי-זהב, עם צווארון גדול וזקוף; מכנסיו היו עשויים עור רך וחרב חגורה לירכו. כובעו המעוטר נוצות העיד עליו כי מיועצי המדינה הוא. בָּכל ניכר שהוא נוסע לאיזה מקום לביקור נימוסין. הוא העיף מבט ימינה ושמאלה, קרא אל הרכָּב: “זוז!” עלה על הכרכרה ונסע לדרכו.

אבל גוגול לא כתב בשום מקום שלאף גדל גם גוף אנושי, כלומר הסופר מוליך את הקורא באף על ידי כך שהוא מעלים ממנו פרטים.

התכונה הזאת, העלמת הפרטים, היא שמעניקה יותר מכול לכל יוצר את התואר "בעל דמיון", ואילו המאייר המסכן, שגם לו יש לפעמים אפשרות להעלים דברים לטובת "הדמיון", במקרה הזה, כשצריך להלביש את האף, ועוד בלבוש שבסיפור הוא אחד היסודות החשובים, אין לו מקום לדמיון.

פה ושם הוא יכול להתחמק מהבעיה כשהוא מצייר למשל את האף מבעד לחלון של כרכרה;

זה פתרון דחוק כשיש רק איור אחד, אבל מה הוא יעשה בשאר?

האף, שלפי הסיפור נמצא על ידי הסַּפָר בכיכר לחם, עדיין לא לבוש, ורק לאחר שהוא נזרק לנהר (וכנראה יוצא משם בשלום) מגדל פתאום גוף שלבוש בבגדים מהודרים וחובש כובע עם נוצות. הסופר לא מתאר את התהליך הזה, אבל למאייר אין ברירה אלא לצייר לאף גם גוף כדי שאפשר להלביש אותו, ואז נשארת שאלת הפרופורציות – האם לצייר דמות בגודל אנושי והאף הוא רק הפרצוף?

או משהו כזה:

הנה אוסף אפים שמצאתי ברשת (הפעם אני לא מביא את שמות המאיירים):

הנה עוד בעיה של מאייר: מאחר שמדובר רק באף, הרי ברור שלא נצייר אוזניים, פה ועיניים. אבל כשמדובר בדמות, ברור שיש להוסיף לאף גם פה ואוזניים, שהרי גוגול מספר שהוא מדבר ושומע.

וכמובן גם עיניים:

ואם כך, האם לאף שהוא דמות יש גם אף?

כמובן שלא.

וזה המקום לדון בשאלה: האם האיור בכלל נחוץ?

בספרים לילדים, ובעיקר לקטנים שטרם למדו לקרוא, יש לאיור חשיבות רבה. אבל מדוע להוסיף איורים לסיפורים קלאסיים כמו האף, שמבוסס כולו על משהו שלא קיים במציאות.

במקום לענות באופן דידקטי על השאלה הזאת, אני מציג לכם פרויקט של אמן שחלקכם אולי מכירים. כוונתי לוויליאם קנטריג':

קנטריג' נולד ב-1955 בדרום אפריקה. הוא אמן רב-תחומי וידוע בזכות ההדפסים, הרישומים, סרטי האנימציה, המיצגים והאופרות שנתן להן השראה.

התערוכה שלו במוזיאון ישראל בשנת 2011, שהייתה הצלחה עצומה, הביאה לו מעריצים רבים בישראל. בשנת 2020 הייתה לו תערוכה מוצלחת גם במוזיאון תל-אביב.

קנטריג' הרים פרויקט גדול בנושא האף של גוגול. זה התחיל בסדנה עם תלמידים שבה הצללית של האף הייתה הנושא הצורני:

וזה הפך להיות ספר:

וגם אופרה:

הבאתי את הפרויקט הזה כדוגמה למה שקורה כאשר מאייר (למבוגרים כמובן) לא חש צורך לתת תיאור שיש בטקסט, אלא יוצר עבודות בהשראה או כמחווה לטקסט שהוא אוהב; וגם כדי להביא את המסקנה שלי, שלסיפור כזה אין טעם להוסיף איורים. או אולי, כמו במקרה של ציד הסנרק, שבו דרש לואיס קרול מהמאייר לא לאייר את הסנרק, היה כדאי למאייר לא לאייר את האף.

בעבר, כאשר העליתי רשומה על נפשות מתות של גוגול, שהוא אחד הספרים האהובים עליי, הראיתי דוגמאות רבות בהן גוגול, בעיקר בסוף הספר, משוחח עם הקורא, ואף מתנצל בפניו.

כאן אני מביא קטע מסופו של האף, בתרגום של ירין כץ, ובו הוא ממש לועג לסופר שכותב סיפור מופרך כמו האף:

הנה, מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת הידיים! ורק עכשיו, כשאנו שוקלים ובוחנים הכול, אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם. אין צריך לומר כמובן שגם היתלשות האף, גם הופעתו בפרהסיה בדמות יועץ-מדינה, הריהן עניין משונה, שלא כדרך הטבע – אבל איך לא תפס קובאליוב שאי אפשר לפרסם בעיתון מודעה על-אודות אף? ואיני מבקש לטעון שמחיר המודעה מופרך בעיניי: הרי זו שטות, וגם איני נמנה כלל עם תאבי הבצע. אלא שלא יאה הדבר, לא טוב, לא ראוי! ואף זאת – איך נקלע האף לתוך כיכר לחם אפוי, ואיוואן יאקובלביץ’ עצמו, איך… לא, איני מבין זאת כלל, בשום פנים איני מבין! אבל המוזר מכול, הסתום מכול – איך יכולים סופרים לבחור להם נושא שכזה? אני מודה, הדבר נבצר מן הבינה לחלוטין, הרי זה כאילו… לא, לא, איני מבין זאת כלל. ראשית, אין בזה שום תועלת למדינה; שנית… אבל גם שנית אין שום תועלת. פשוט איני יודע מה פירוש כל זה…

ובכל זאת, ולמרות הכול, ואף-על-פי שאפשר כמובן להניח גם כך, גם כך, גם אחרת ואפשר אפילו… וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף-על-פי-כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים.

ולמי שמזמן כבר לא קרא את האף, זאת הזדמנות לחזור אליו.

והנה עוד איורים ועטיפות לסיפור הזה: