בן הפיל - קיפלינג ומאיירים אחרים

שני מחזורים של סיפורים אהבתי בילדותי. שניהם היו על מדפי הספרים בבית שלנו בכרכור. האחד היה ויהי היום של ביאליק, ממנו אהבתי במיוחד את הסיפור שור אבוס וארוחת ירק. במשך השנים הכנתי לו כמה איורים וחלמתי להוציא אותו לאור כספר. הנה שני איורים שעשיתי לו:

זה היה אחד החלומות המקצועיים שלי שלא התגשם.

והקובץ השני היה סיפורי Just So Stories של רודיארד קיפלינג, שיצאו אז בעברית בשני ספרים: כן היה ומעשיות סתם, בתרגומו של אברהם רגלסון.

את ויהי היום אייר כמובן נחום גוטמן, איורים שהיום אני יודע שהם היו רקע לתהליך שבו הפכתי למאייר.

ואילו בספרים כן היה ומעשיות סתם, שובצו האיורים המקוריים של קיפלינג עצמו.

היו עוד סופרים שאיירו את הספרים של עצמם, בעיקר ידועים לנו שניים. האחד היה ויליאם מייקפיס תאקרי, שמת בערך כשקיפלינג נולד:

והשני הוא יו לופטינג, שכתב ואייר את ספרי ד"ר דוליטל.

לופטינג היה צעיר בעשרים שנה מקיפלינג.

לא קשה להבין למה סופרים רבים (זוכרים גם את לואיס קרול וטולקין?) גם איירו. במאה ה-19 לימודי ציור היו חלק חשוב בבתי הספר הפרטיים שבהם למדו הסופרים. אבל במקרה של קיפלינג חשוב לזכור שאביו, ג'ון לוקווד קיפלינג, היה אמן פעיל. כאן הוא בתמונה עם בנו:

ג'ון קיפלינג (1911-1837) עבר להודו בשנת 1865 ומונה לפרופסור לאמנות בבית הספר לאמנות במומבאי. מאוחר יותר הפך למנהל בית הספר והיה גם האוצר הראשי של מוזיאון לאהור. הוא אייר כמה מספריו של בנו, ביניהם קים וספר הג'ונגל.

באנגליה הוא התפרסם כשעבד על העיטורים במוזיאון ויקטוריה ואלברט:

הנה רישום שלו שבו ראשו מופיע ליד בנו רודיארד:

בעבר התייחסתי כמה פעמים לדמותו רבת הפנים של קיפלינג, ולא אחזור כאן על סיפור חייו המרתק. אבל כמאייר הוא השפיע עליי מאז שנחשפתי לאיורים שלו בשני הספרים הנ"ל, ובעיקר באיור הזה, שעד היום הוא חלק מחיי:

דווקא הסימטריה הפשוטה שלו שבתה את ליבי, וזאת כאשר באיורים אחרים למחזור הסיפורים הזה אין בכלל סימטריה, ולפעמים בגלל המורכבות החזותית שלהם והמשחק הכפייתי בין השחור והלבן, ממש קשה להבין אותם.

הנה שני איורים לסיפור על הלוויתן:

הנה איור לסיפור איך קיבל הנמר את הנקודות:

והנה איור לסיפור ראשיתו של הארמדילוס:

הנה איור לסיפור הסרטן ששיחק עם הים:

והנה איור לסיפור הפרפר שרקע ברגלו:

מי שמכיר את מחזור הסיפורים הנפלא הזה יודע שליד כל איור הוסיף קיפלינג טקסט שמתייחס רק לאיור. הנה למשל הטקסט לאיור האחרון שהבאתי על הפרפר:

זוהי תמונה של ארבעת הגי'נים בעלי כנפי השחף מרימים את הארמון של סולימאן-בין-דאוד ממש רגע לאחר שהפרפר רקע ברגלו. הארמון והגנים וכל הסובב התרוממו כיחידה אחת כמו לוח, והשאירו חור גדול באדמה, חור מלא באבק ועשן. אם תסתכלו בפינה, ליד הדבר שנראה כמו אריה, תראו את סולימאן-בין-דאוד עם מטה הקסם שלו ומאחוריו שני פרפרים. הדבר שנראה כמו אריה הוא בעצם אריה מגולף בסלע, והדבר שנראה כמו כד חלב הוא למעשה חלק ממקדש או בית או משהו. סולימאן-בין-דאוד עמד שם כדי להתרחק מהאבק ומהעשן כשהג'ינים הרימו את הארמון. אני לא יודע מה שמות הג'ינים. הם היו משרתים של טבעת הקסם של סולימאן-בין-דאוד והם השתנו מדי יום. הם היו רק ג'ינים רגילים בעלי כנפי שחף. הדבר למטה הוא ציור של ג'יני מאוד ידידותי ושמו אקרייג. הוא נהג להאכיל את הדגים הקטנים בים שלוש פעמים ביום, והכנפיים שלו היו עשויות מנחושת טהורה. הכנסתי אותו כדי להראות לכם איך נראה ג'יני נחמד. הוא לא עזר להרים את הארמון. הוא היה עסוק בהאכלת דגים קטנים בים הערבי כשזה קרה.

והיה במחזור הסיפורים עוד איור אחד שנכנס למחזור הדם שלי:

והנה הטקסט שכתב קיפלינג לאיור הזה:

זהו בנו של הפיל כאשר הקרוקודיל מושך באפו. הוא מאוד מופתע ונדהם וכאוב, והוא מדבר דרך האף ואומר: "עזוב אותי! אתה מכאיב לי!" הוא מושך מאוד חזק, וכן גם הקרוקודיל. אבל הפיתון הסלעי בעל שני הצבעים ממהר דרך המים לעזור לבן הפיל. כל הצבע השחור זה הגדה של נהר הלימפופו הירוק, האפור, השמנוני והגדול, (אבל אסור לי לצבוע את הציורים) והעץ הבקבוקי עם השורשים המפותלים ושמונת העלים הוא אחד מ"עצי הקדחת" שגדלים שם. מתחת לתמונה יש צלליות של חיות אפריקאיות פוסעות לעבר תיבה אפריקאית. יש שני אריות, שני יענים, שני שוורים, שני גמלים, שני כבשים, ועוד שני דברים שנראים כמו חולדות, אבל אני חושב שהם שפני סלע. אין להם שום משמעות. שמתי אותם שם כי חשבתי שהם נראים יפים. הם היו נראים ממש יפה אם היו מרשים לי לצבוע אותם.

האיור הזה השפיע עליי ועל מאיירים רבים שאיירו סיפורים מהמחזור Just so Stories, סיפורים שזכו להמון תרגומים בכל השפות הנפוצות.

רק בשפה העברית יש 17 תרגומים. אם כי לא כולם של כל 12 הסיפורים. בעיקר חסר בדרך כלל תרגום של הסיפור איך נוצר האלפבית מסיבות ברורות.

גם שם המחזור Just So Stories זכה לכמה תרגומים:

כן היה

מעשיות סתם

סתם סיפורים

סיפורי ככה סתם

סיפורי ככה וככה

סיפורי ככה זה

סיפורי ככה בדיוק

בשנת 1988, ביוזמה שלי, יצאו בהוצאת תמוז שישה ספרים לשישה סיפורים שקראנו להם סיפורי דווקא ככה. את הסיפורים תרגמו הראלה סטוצקי ואהרן בר.

ומכאן לסיפור על בן הפיל, שרבים חושבים ששמו "איך קיבל הפיל את החדק שלו".

האיור שהראיתי לעיל של קיפלינג גרם לכך שהקורא הממוצע זוכר מתוך הספר רק את הסצנה שבה מושך התנין את אפו של הפיל, שהופך לחדק. אבל מי שמכיר את הסיפור הנפלא הזה זוכר שזה אומנם שיא העלילה, אבל הסיפור הזה מדבר על סקרנות. כמו שקיפלינג כתב: "הוא (בן הפיל) מילא את כל אפריקה בסקרנויותיו הבלתי נלאות". ובאנגלית: 'He filled all Africa with his 'insatiable curiosities. ובגלל השאלות הסקרניות שלו הוא חטף מכות מדודו הג'ירף, מדודתו ההיפופוטמית וגם מדודו הבבון.

ואז מגיע הקטע הזה בעלילה:

למי שלא זוכר, גם לאחר ש"קיבל" את החדק שלו וחזר למשפחה, ניסו הדודים להכות אותו והוא הראה להם מה זה להרביץ כשיש לך חדק.

את כל זה סיפרתי, כדי להציג עשר עטיפות של הסיפור הזה ולבחון מה בחרו המאיירים, המעצבים או העורכים לשים על העטיפה.

בסוף הרשומה אציג לכם את כל האיורים שלי לספר הזה, אבל עכשיו הנה העטיפה שבאופן מכוון לא הכנסתי אליה את הסצנה הידועה עם התנין:

הראשון הוא פיודור סטפנוביץ רוז'אנקובסקי (1970-1891) (Feodor Stepanovich Rojankovsky).

הוא נולד ברוסיה, השתתף ונפצע במלחמת העולם הראשונה. הוא חי זמן מה בפולין ואחר כך בצרפת. בשנת 1941, בגיל 50, הגיע לארצות הברית ושם פתח קריירה מזהירה של מאייר וזכה במדליית קלדקוט, שבארצות הברית נחשבת לפרס היוקרתי ביותר לאיור ספרי ילדים. הנה העטיפה שלו לבן הפיל:

אני אוהב מאוד את זה שהוא בחר לצייר את הסצנה המוכרת אבל בלי התנין, כלומר לא לקלקל את ההפתעה. אני מניח שרוב המאיירים שבחרו להראות את הסצנה המלאה הביאו בחשבון שרוב הקוראים כבר מכירים את הסיפור, עוד לפני שקראו אותו, והצגת הסצנה על העטיפה לא תקלקל את ההפתעה.

רוז'אנקובסקי אהב מאוד לצייר חיות, ויש לו ספר א-ב של חיות שחי על המדפים עד היום.

הנה איור שלו לספר אחר:

והנה העטיפה של המאייר ג'פרי פטרסון (Patterson), מאייר אנגלי שנולד ב-1943:

הנה דרך לאייר את הסצנה, אבל לא בשיאה. כלומר התנין כבר לא מושך את האף, והעיקר – הפיל נראה שמח. כלומר הפיל הסקרן מבין כבר ברגע הזה איזה מזל טוב יש לו…

הנה איור של פטרסון מספר אחר:

העטיפה הבאה היא של מאייר דני בשם יאן מוגנסן (Mogensen), יליד 1945:

גם מוגנסן לא צייר את החדק בפה של התנין, אבל הוא כבר ארוך. כלומר אנחנו יודעים (לאחר שקראנו) שמדובר באחרי סצנת השיא.

מוגנסן הוא מאייר, סופר, מחזאי וחוקר מוכר ואהוב בדנמרק. הנה איור שלו מספר אחר:

וכעת לעטיפה הזאת:

כאן מדובר במאייר שהוא בעצם קריקטוריסט. שמו אדוארד פראסצ'ינו (Fraschino), קריקטוריסט, מאייר וסופר אמריקאי, שתרם קבוע קריקטורות לניו יורקר.

אהבתי מאוד שהוא התייחס דווקא להכנות למסע, כלומר למשפט: "הוא לקח חמישים קילו בננות (הסוג האדום, הקטן והקצר) וחמישים קילו קני סוכר (הסוג הארוך, הסגול) ושבעה עשר מלונים (הסוג הירקרק המתבקע)".

ומכיוון שעדיין אין לו חדק אז קשה לו לעשות את זה לבד…

(כפי שראיתם למעלה, גם אני התייחסתי לבננות, אבל לאחר שנאכלו)

הנה קריקטורה אופיינית של פראסצ'ינו:

ועכשיו עטיפה של לורינדה בריאן קאולי (Lorinda Bryan Cauley):

הנה שוב המפגש, אבל הפעם לפני.

התנין נראה מבסוט, והפיל ממש לא נראה מרוצה.

בראיין קאולי, ילידת 1951, היא מאיירת, סופרת ומעצבת אמריקאית ותיקה, שאיירה למעלה מ-50 ספרי ילדים, הידועים שבהם: מה אתה יודע ומחא כפיים. הנה העטיפה של האחרון: