דבר אחר – לא כולם אהבו אותנו

במשך 22 שנים, בין 1982 עד 2004, עסקתי בסאטירה, ולכן ברשת זכיתי לתואר "מאייר וסאטיריקן". בכל פעם שכתבתי משהו על אלימות נגד נשים, על היחס לזקנים, על העוני או על הכפייה הדתית, הייתי סאטיריקן לכל דבר.

אבל גם אז לא הכרתי היטב ולא עקבתי אחר האירועים היום-יומיים, שהיו עיקר התוכן ב"דבר אחר". לכן מדי בוקר הייתי מתקשר לשלמה ניצן כדי שיעדכן אותי במה שקרה ב-24 השעות האחרונות – מבחינתי שלמה ידע אז הכול – ולפעמים לקראת סוף השיחה הייתי גם שואל אותו, "ומה אנחנו חושבים על זה?" ואז הייתי מחפש דרך הומוריסטית להגיד את "דעתי".

צילום: ישראל סמירובסקי, י.פ.פ.א בע"מ

לפני זמן מה העברתי את כל החומר של "דבר אחר" לארכיון הנפלא של מוזיאון הקריקטורות בחולון.

לפני המסירה, כשעברתי על החומר, גיליתי גם מכתבים של קוראים שממש לא אהבו את "דבר אחר", ולחלק מהם מוקדשת הרשומה הזאת. את רובם לא אביא בשלמותם מפאת אורכם, וביניהם אשבץ כמה ידיעות, ובעיקר איורים וצילומים מ"דבר אחר" ואולי גם כמה מילים שיסבירו את הרקע למכתבים ולידיעות.

אין פה סדר כרונולוגי. אפתח בקטע ממכתבו של שבח וייס.

כשלמדתי ב"בצלאל" בשנות ה-50 של המאה ה-20 הכרתי והתיידדתי עם שבח וייס.

וייס היה סטודנט להיסטוריה והתפרנס מחידונאות ואפילו נחשב למתחרה של שמואל רוזן האגדי.

ההיסטוריה שלי מלמדת שהספר הראשון שאיירתי בגיל 17 היה הספר הזה של שבח וייס:

במשך שנים לא היה לנו קשר אבל יום אחד, לאחר שכתבנו עליו ב"דבר אחר" משהו לא מחמיא, קיבלתי ממנו מכתב זועם שבו הוא השווה את "דבר אחר" ל"דר שטירמר".

לצערי אינני מוצא את המכתב הזה אבל אחרי שבועיים בערך נפגשנו לגמרי במקרה בקפה בתל  אביב. בהתחלה שבח קרא קריאת שמחה – אחרי הכול הרי לא נפגשנו איזה ארבעים שנה – אבל מייד נזכר שאני אחד העורכים של ה"שטירמר" ופרץ בינינו ויכוח, שכאשר הגיע לטונים גבוהים פשוט יצאתי מבית הקפה. לאחר מכן קיבלתי שוב מכתב שממנו אני מביא שני קטעים:

המכתב לא כל כך קריא, אז הנה הטקסט שלו:

עברו כמה שנים, ואז הגיע אליי המכתב הבא משבח וייס:

גם כאן המכתב קצת קשה לקריאה לכן אני מביא את הטקסט:

עד מותו הצלחנו להיפגש לצערי רק עוד פעמיים.

והנה כמה כותרות ואיורים מ"דבר אחר" (ללא קשר לשבח וייס):

כתגובה לשני העמודים הבאים, שפורסמו ב"דבר אחר", קיבלנו מכתב שיובא בהמשך,ממישהו בשם עציוני. בעמודים האלה ישנן שמונה דמויות "סטריאוטיפיות". האיורים האלה לקוחים מהספר עבודת יד של אבנר כץ ושלי, ספר שלא ראה אור:

ואלה הדמויות של היהודי והערבי הנ"ל בהגדלה:

וזה המכתב שהגיע מעציוני בגינן:

אגב, לפני כשנתיים האיורים האלה הוצגו בתערוכה שלי במוזיאון הקריקטורות בחולון ואיש לא התרעם על הגזענות. מעניין אם עציוני או מישהו אחר סבור שזה מצביע על איזה שינוי שחל בחברה הישראלית? בכל מקרה, אין לי ספק שמדובר באדם משכיל; בעיקר שמחתי שהוא לימד אותנו מה זה "קרחנג'י.

פעם, אחרי שקיבלנו כעורכי "דבר אחר" את פרס סוקולוב, הגיע אלינו המכתב הבא, ממשה איתם מחיפה:

והנה כדי שתבינו כמה הוא צודק, עוד כמה ידיעות מ"דבר אחר":

המכתב הבא הגיע ממשה ארד, קורא "דבר" נלהב, שעוד ב-1925 דאג, כפי שתקראו, להחתים את כולם, שגרו אז באוהלים, על מנוי לעיתון "דבר":

להלן סעיף 4 במכתב:

לצערי לא מצאתי את הצילום שהוא מדבר עליו.

המכתב הבא, שהגיע לידיה של חנה זמר, שהייתה אז עורכת "דבר", אינו חתום, ואני מביא אותו במלואו:

והנה עוד מכתב. אין לו קשר למכתב, הקודם פרט לעובדה שהכותרת היא חנה זמר, הנמענת של המכתב הקודם:

ועוד כמה קטעים מתוך "דבר אחר"::

והנה מכתב ממאיר פישברן:

לצערי אני לא זוכר מה היה הקולג' שזיכה אותנו בתואר "אנטישמים", שהרי היו רבים כאלה. אולי הוא התכוון לזה:

כאן נראה אביב אלחסיד, אחד העורכים שלנו, שעבר "טיפול חג חנוכה".

והמכתב האחרון להפעם הוא של ברוך מרגליות מירושלים, שמזכיר לנו ש"דבר אחר" כשמו כן הוא:

אגב, ברוב במקרים בהם הזכרנו את כבוד הרבי מלובביץ' שליט"א, הצילום לא היה של כבוד הרב, אלא שלי:

ובעניין המשפט "דבר אחר, כשמו כן הוא", כמובן שהסכמנו איתו, והנה כמה הוכחות:

ועוד כמה דברים למי שרוצה לכתוב משהו ל"דבר אחר".

את זה פרסמנו כשראש הממשלה, יצחק רבין אמר את המשפט: "ממכות לא מתים":

בגלל הדיוקן הזה, רבין הודיע שהוא מבטל את המנוי שלו על "דבר", הוא רק שכח שחודשיים קודם לכן הוא ביטל את המנוי בגלל הקריקטורה הזו של מושיק לין:

ואת זה פרסמנו כפוסטר ביום שרבין נרצח:

באוגוסט 2004, בעזרתו האדיבה של הפקס, סולק "דבר אחר" מ"ידיעות אחרונות".

צילום: אפי שריף, י.פ.פ.א בע"מ

***