זה היה קצת לפני שאלוהים הכין מַטְבֵּחַ

במשפחה שלנו, משפחת קרמן על שלוחותיה, כל אירוע משפחתי, חג או יומולדת, יש לנו המנון.

מדובר בשיר החביב מעוז צור ישועתי. אנחנו כבר שרים אותו מהמאה ה-13 (וכשאני כותב "אנחנו", עברתי מייד ממשפחת קרמן לכלל היהודים).

אחד התפקידים של השירה ובעיקר של החריזה הוא לרכך את המציאות. במקום להגיד "אלוהים רְצַח בבקשה וּטְבַח את כל האויבים שלנו שהם חיות רעות", אנחנו שרים להנאתנו: "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצַּר הַמְּנַבֵּח".

למרות שמעולם לא שמעתי או קראתי את המילה "מַטְבֵּחַ" מחוץ לשיר הזה, ומעולם לא שמעתי כלב שמְנַבֵּחַ…

כל זה בא להגיד שחנוכה הוא חג טעון ואפילו שנוי במחלוקת.

חנוכה שלי, מתקיים בזכות החנוכייה של מאירה אונא, הקרמיקאית הנפלאה. הנה אני ליד החנוכיה של מאירה:

מאירה עשתה לי עוד חנוכייה:

שכולה מקרמיקה, ולא כמו החנוכיות שעשינו בגן בכרכור מפקקים של בקבוקים.

הנה עוד כמה חנוכיות מהסטודיו של מאירה:

בשנת 2001, ביוזמתו של עוזי שביט, העורך הראשי והמנכ"ל של הוצאת הקיבוץ המאוחד, איירתי את הספר הזה:

שלושה פרטים מעניינים – או אם תרצו, קוריוזים – קשורים בו:

הראשון הוא שכאשר השיר הודפס בשנת 1933 (שבע שנים לפני שנולדתי) ב"דבר לילדים", כמעט כל אחד מתושבי מה שהיה אז "ארץ ישראל" הכיר אותו. אבל כספר הוא יצא רק ב-2001, כלומר 68 שנים לאחר שאלתרמן כתב אותו.

הקוריוז השני הוא שזה הספר היחיד שכל מי שאוהב אותו חושב ששמו הוא "זה היה בחנוכה", כלומר שלושת המילים הראשונות בספר. ואילו השם שנתן לו אלתרמן הוא "נס גדול היה פה", כלומר ארבע המילים האחרונות בספר. בספר, אגב, כתבנו גם את השם העממי "זה היה בחנוכה".

והקוריוז השלישי: כשזה הודפס ב"דבר לילדים" זה הודפס בתור מה שנקרא אז "מסכת", כלומר לפני כל משפט היה כתוב מי אומר אותו.

הרבה כתבתי על הספר הזה, למשל שהאיורים מוקדשים לחברי יוסל ברגנר והם נעשו בהשראת כלי המטבח והרהיטים שהוא צייר.

וכך נסגר מעגל, שכן יוסל היה חבר של אלתרמן, אותו אני לא הכרתי.

הנה הכלבלב המסכן שהיה בתפקיד אנטיוכוס:

והנה כמה סקיצות שלא הופיעו בספר:

ואם פתחתי בתפקידה של החריזה בריכוך המציאות, הנה חרוז מהספר שהביא לתרבות העברית – שכמעט כל הקללות שלה הגיעו מערבית ומאידיש – קללה חרוזה שעד היום בני הדור שלי אוהבים להשתמש בה: שתוק טיפש, אמרת שטות, בעצמך אתה סמרטוט.

מעניין אם מישהו מהקוראים זוכר מי מהדמויות בספר אמרה את המשפט האהוב הזה?

אז הנה העמוד:

את המשפט הזה אמרו כל הדמויות לשעון, שבבית הקודם אמר:

מי אתם, כלים כבודים או סחבות וסמרטוטים?

אם בהתחלה הראיתי חנוכיות של מאירה אונא, כעת אציג כמה חנוכיות מרשימה שהתפרסמה ב"דבר אחר":

ולסיום, עוד צילום מ"דבר אחר" שהתפרסם תחת הכותרת:

אזרח תל אביבי שחסיד חב"ד ביצע בו את זממו.

וזה תיאור המקרה על ידי הקורבן, אביב אלחסיד (השם שמור גם במערכת):

"… הלכתי לי ברחוב… לתומי… או לקניות… אינני זוכר בדיוק, ופתאום משני כיוונים התנפלו עלי שני חסידי חב"ד… וכל אחד מהם ניסה לבצע בי מצווה".

כמו בכמה מקרים אחרים, גם כאן הגיע למועצת העיתונות מכתב זועם, במקרה זה מאחד, אליהו הראל מחיפה, שבו נכתב בין השאר:

מועצת העיתונות הליברלית זיכתה את "דבר אחר". אבל הקב"ה, שהוא, כמו שאתם זוכרים, מכין תמיד מטבח לצר המנבח, לא עבר על הדבר בשלום; וכבר באותה שנה נאלצתי אני, אחד מהוגי הרעיון, לעבור ניתוח גב.

חג שמח.