כתבנו מביא את האיורים מהשטח – כשהנרי פגש את דייוויד

מידע חזותי מצולם התחיל להגיע לעיתונות רק לאחר שהומצאה המצלמה המיטלטלת, שהיה אפשר להוציא אותה מהסטודיו ולהפעיל אותה במקומות שבהם התרחשו החדשות, שדות הקרב והרחובות. עד אז מי שהביא לעיתונות מידע חזותי היו המאיירים.

לשם אמינותם הסבירה של האיורים היה צריך שהאיור ייעשה מהר, ואם אפשר שלפחות הסקיצות ייעשו בזירת ההתרחשות עצמה. כמו כן היה צריך שהמעבר לעיתון ייעשה תוך זמן קצר, כלומר שיהיו אנשי מקצוע שיעבירו במהירות את האיורים מהנייר לפלטות מתכת, מהן היה מודפס האיור בעיתון.

הנה כך נראתה סדנה של חרטים כאלה במערכות עיתונים בשנות ה-70 של המאה ה-19:

ואם הכול הלך כשורה, היה קורא העיתון מקבל בתוך יומיים ציור חדשותי, למשל כזה של חגיגות יובל ההכתרה של המלכה ויקטוריה ב-21 ביוני 1887:

מי שלא נכח במקום, והאירוע נחרט בזיכרונו בעקבות האיור, זכר ככה כל ימיו את הרגע החגיגי הזה. כי בניגוד לימינו, שאותו אירוע זוכה לצילומים רבים מזוויות שונות, הקורא של אז הכיר בדרך כלל רק נקודת מבט אחת.

מה נדרש מהמאיירים האלה?

כמובן יכולת רישום והעתקה של המציאות, זיכרון ויזואלי טוב, ובעיקר חוש עיתונאי, שבעזרתו יוכלו להחליט איזה רגע יסמל את האירוע יותר מכל שאר הרגעים, הרגע שאותו כדאי לצייר.

מעטים מהציירים האלה מוכרים היום כאמנים, או אפילו כמאיירים.

גם אז לא הכירו הקוראים את שמותיהם של המאיירים.

האיכות האמנותית של הציור בעיתון הייתה תלויה בכישרון של החרט לא פחות מאשר ביכולותיו של המאייר. בכל איור הופיעו בדרך כלל שתי חתימות – של המאייר ושל החרט.

למשל: ילדים מאותה תקופה נראו לעתים ככה:

ולעתים ככה:

ולפעמים אפילו באיור די חופשי, כזה למשל:

ההבדלים האלה נבעו יותר בגלל הטכניקה של החרט מאשר מהרישום של המאייר.

אצל המאיירים היה אפשר לזהות התמחויות, למשל כמו מי שהיה חזק בנוף עירוני. במקרה הזה זוהי חנוכת מגדל אייפל בתערוכה הגדולה ב-1889:

או כזה שהיה מומחה לאיורים חברתיים, בעיקר של ילדים:

והיו מאיירים של שדה הקרב, שאפשר להשוות אותם לרוברט קאפה ודומיו.

הנה כאן המלחמה של גורדון בסודאן ב-1884:

היו כמובן מקרים בהם לא היה מאייר נוכח והיה צריך לצייר את האירוע מהדמיון.

למשל מקרה ה"מ.ס. ויקטוריה", שבשנת 1893 התנגשה באוניה אחרת, התהפכה, וחצי מהצוות שלה, 358 איש, טבעו.

גם למקרה הזה יש תיעוד באיור, אבל לא מדובר במאייר שהיה נוכח במקום אלא במאייר משחזר ותחקירן מקצועי, שהביא לקוראים את האיור הזה:

האיורים שהבאתי כאן נלקחו מכתב העת  Illustrated London News.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 התפוצה שלו הגיעה ליותר מ-300,000.

הוא הופיע לראשונה ב-1842 ופעל כעיתון מודפס עד שנת 2003. מאז החברה ממשיכה להיות פעילה כהוצאה וסוכנות דיגיטלית.

היו בעיתון מאיירים עיתונאים שהצטרפו לאירועים או למשלחות היסטוריות, ממש כמו הצלמים של ימינו.

ב-9 בנובמבר 1872 התקיימה הפגישה הידועה בין סטנלי, העיתונאי האמריקאי, לבין ליווינגסטון, המיסיונר והחוקר הסקוטי.

הנה מה שכתבתי על הפגישה הזאת בספר שלי שעה מלונדון:

למשלחת התלווה מאייר של ה- Illustrated London News והאיורים שלו הודפסו גם בספר איך מצאתי את ליווינגסטון, שכתב סטנלי, וגם בעיתון. אבל חדי העין הבחינו שבעיתון התפרסם האיור הזה:

עם הכתובת שבה מאשר סטנלי שהאיור משקף נאמנה את האירוע:

מזה אפשר להבין שאז הצילום כבר נחשב לעדות נאמנה.

ואילו בספר, שראה אור כמובן מאוחר יותר, האירוע תואר באופן קצת שונה:

הפרט היחיד שממש שונה, ולא קיים בספר, הוא זה:

ייתכן שהמו"ל חשש מהאפשרות שהקוראים יסיקו מכך שלליווינגסטון הייתה איזו אישה מקומית שחיכתה לו בבית.

מסתבר שהאירוע ההיסטורי הזה זכה להיות מונצח בעוד כמה איורים קצת פחות מפורטים. למשל זה:

הנה הבית של ליווינגסטון בכפר יוג'יג'י:

והנה סוסי, המשרת של ליווינגסטון:

שעליו כותב סטנלי:

למחרת בבוקר התעוררתי לקול צליפות. הקשבתי היטב והבנתי שהרעש בא מתוך הצריף שלנו. הרעש הגיע מכיוון הרופא. לקראת חצות הוא הרגיש שמישהו נשכב לידו במיטה. הוא חשב שזה הייתי אני ופינה לי מקום ושכב בקצה המיטה. אבל בבוקר הוא הרגיש שקר לו, התעורר ופתאום גילה להפתעתו המרובה, שחברו למיטה,  הוא לא אחר מאשר משרתו השחור סוסי, שלקח לעצמו את כל השמיכות ותפס את כל המקום במיטה. הדוקטור, בעדינות אופיינית, במקום להצליף בו בשוט, הסתפק בסטירות על גבו של סוסי וקרא : "תתעורר סוסי! אתה במיטה שלי! איך אתה מעז, אדוני, להשתכר בצורה כזאת אחרי שכל כך הרבה פעמים אמרתי לך לא להשתכר. קום! אתה לא רוצה? קח את זה, ואת זה!" אך סוסי המשיך לישון והרופא המשיך להצליף עד שאפילו אחוריו העבים של סוסי הרגישו את המכות והוא קם בבושת פנים.

פרט למפגש ההיסטורי, רוב האיורים בספר היו "צילומי הווי" כמו אלה:

ויש גם אירוע דרמטי שהצייר ראה לנכון להנציח:

הגענו למקום שבו הנהר היה צר יותר ועמוק מדי לחצייה. כרתנו ענף מעץ, כך שייפול מגדה אחת לשנייה. על הענף הזה האנשים עברו ברכיבה, דוחפים לפניהם את הציוד. אבל בחור צעיר אחד, רוג'אב, מתוך התלהבות יתר או פשוט שיגעון, לקח את הקופסה של הדוקטור, שבתוכה היו היומן והתגליות שלו, על ראשו ונכנס לתוך הנהר. אני הייתי הראשון שהגיע לגדה השנייה כדי לפקח על צליחת הנהר. כאשר פתאום ראיתי את האיש הזה הולך בנהר עם הקופסה היקרה מכל על ראשו. פתאום הוא מעד בתוך מהמורה והאיש והקופסה כמעט נעלמו מהעין, ואני הייתי אחוז דאגה לתוכן הקופסה. למזלי הוא התעשת ונעמד שוב, בזמן שאני צעקתי עליו וכיוונתי אקדח טעון לראשו "תיזהר! אם תפיל את הקופסה, אני אירה בך!"

הוא הצליח להעביר את עצמו ואת הקופסה לגדה השנייה, ומכיוון שדבר בקופסה לא נפגע הוא ניצל מעונש…

אני מניח שחלק מקוראי קראו גם הם בילדותם את הספר הרפתקאות סטנלי באפריקה.

הספר הזה, שכתב רפאל בוזוני, הלהיב מאוד את דמיוננו.

למרות מוצאו האיטלקי, בוזוני נחשב לסופר גרמני-אמריקאי, וכשהספר יצא בעברית בתרגומו של ברוך קרופניק, אני הייתי בן שבע והוא התחבר לי עם לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן.

בוזוני סיפר לא רק על המפגש עם ליווינגסטון, שמתרחש בספר כבר בעמוד 38, אלא על כל מחקריו של סטנלי ונסיעותיו באפריקה. במונחים של שנות ה-40 של המאה ה-20, בוזוני נחשב לסופר מתקדם שהאמין באפריקה ובאפריקאים, בשנים שרוב מה שקראנו היה ספוג בגזענות, כמו למשל אל הררי סהר ואופיר של פרידריך וילהלם מדר.

הנה משפטים מהפרק האחרון של הרפתקאות סטנלי באפריקה:

והנה סוף דבר של הספר: