מכתב לדוד באמריקה

ביום שלישי, 18 במאי 2021, מת חברנו יצחק קרונזון (קוֹקוֹ).

אנחנו, חבריו, עדיין מתקשים להתרגל לכך שהוא איננו.

בהזדמנות קרובה נערוך אירוע שיוקדש לו ולספריו.

היום אני מעלה את הסיפור הראשון שקוֹקוֹ כתב – מכתב לדוד באמריקה.

בתוך הסיפור אני משלב מסגרות עם צילומים, שלידן הוספתי כמה מילים, בתקווה שזה לא ממש מפריע לרצף של הסיפור.

מכתב לדוד באמריקה

יותר מכול דאגה אימא לשלומנו ולבריאותנו. אנחנו אהבנו לדעת זאת, וגם אימא אהבה שנדע. בהזדמנויות מיוחדות, לפני השינה, הייתה מספרת לנו מעשה שקרה בזמן האזעקה, כאשר האיטלקים הפציצו את מפרץ חיפה. פתאום נסגרה הדלת וננעלה. אימא נשארה בלי מפתח בחוץ, ואנחנו בפנים, ישנים.

ואז – הייתה אימא אומרת בהתרגשות גוברת, ובעיניו של גיורא, שכבר שמע את הסיפור מקודם, היו מתחילות לעלות דמעות – התנפלתי על הדלת הנעולה בכוח נורא, כמו חיה. המנעול התפרק והדלת נפרדה ממסגרתה. כשאימא הייתה אומרת "נורא" ו"כמו חיה", היא אמרה את זה בקול נורא וכמו חיה, אבל כך ניצלנו כולנו. לצערה של אימא, היינו שלושה ילדים רזים. בימים כתקנם הייתה מפצירה בנו שנאכל מה שנקרא אז "טוב". "טוב" היו ביצים, חמאה, עוף, בשר (בעיקר כבד, שיש בו הרבה ברזל שמחזק) וירקות שנותנים ויטמינים. "טוב" נקראו גם ארוחות ארוכות, בהן לועסים בלחיים נפוחות מלאות אוכל ובהן אין מקבלים את המנה האחרונה לפני שגומרים את כל מה שיש בצלחת. – רק עוד כף בשביל אימא, ואחת בשביל אבא, ואחת בשביל סבתא בלומה ועוד אחת שנקראה "גור גור א געזונטער יהאר – ומי שיגמור יהיה גיבורי'.

בכל זאת נשארנו שלושה ילדים רזים, ואימא הסיקה שבוודאי אין אנו בקו הבריאות.

כמעט בכל שבוע היינו מחכים בוקר שלם במרפאת קופת חולים עד שהיינו מגיעים לדוקטור קלפהולץ, שהייתה מלעיטה אותנו בוויטמינים, בשומני דגים מסריחים, שהיינו בולעים כל ערב באף סתום, ובטבליות של לומינלט, כדי שנהיה ילדים שקטים ולא נעצבן את אימא. בכל חודש היינו מקבלים קופסאות של נייר מדונג, שמצויר עליהן דובון וכתוב עליהן "מיונז פנדה", והיינו מכניסים בהן גלילים של צואתנו. אחר כך היינו עוטפים אותן בנייר עיתון, כדי שיידעו כולם שצואה אנו נושאים ולא מיונז, והיינו מביאים אותן לקופת חולים, על מנת שתבדוק הדוקטור קלפהולץ אם אין לנו תולעים או מחלות נוראות אחרות שהילכו אז בארץ ושאת שמן איני זוכר.

כשבא הצנע, בראשית שנות החמישים, התמררו חייה של אימא. בהבעה של דיכאון הייתה מחלקת בכל בוקר ביצה אחת בין שלושתנו. בצוהריים אכלנו חצילים, שאימא קראה להם "כבד קצוץ" ברחמים עצמיים גדולים. ובערב הגישו וריאציות על דג הפילה הזכור לשמצה. מנות שמן הדגים והוויטמינים אמנם הוכפלו, אך לאימא היה ברור שתזונה מעין זו מסכנת את בריאותנו ואולי את חיינו. לו אך יכלה הייתה חותכת נתכים מבשרה ומאכילה אותנו, לפחות ארוחה טובה אחת.

למען האמת, כמדומני שבאותם ימים היינו המשפחה היחידה בחיפה שעדיין אכלה כך. אנשים קנו מצרכי מזון בשוק השחור שעלה ופרח, או שקיבלו תרנגולת מקרוביהם בקיבוץ והעבירו אותה, מתחת לבגדיהם או בתוך ג'ריקנים, אל העיר, למרות עינם הפקוחה של הפקחים. יתר על כן, לכל יהודי נמצא דוד באמריקה, ששלח מעין המחאה במטבע זר לקניית מזון בשם "סקריפט", בה היה ניתן לקנות את כל מעדני העולם הזה, ומן הסתם גם העולם

הבא. הכול מתוצרת חוץ, בחנויות מיוחדות שנקראו "קֶר". בבקרים של החופש הגדול הייתי עומד עם גיורא ליד התור הגדול של ה"קר" ברחוב שמריהו לוין. והיינו רואים כיצד כל יקירי העיר נושאים לביתם חבילות מרובעות של קרטון חום צהבהב, וההבעה שהייתה שפוכה על פניהם הייתה בוודאי שמורה לצדיקים בדרכם אל ארוחת שור הבר והלווייתן מתוצרת חוץ. כולם היו מרוצים ושבעים, וילדיהם עולים במשקל – ילדים שמנמנים ועליזים בארץ הצנע. אימא הייתה מסתכלת בנו ועיניה כלות: ילדים רזים ועצבניים ומבקשים תוספת. כאן עליי לציין, כי מסיבות עקרוניות שהיו קשורות במחירי המצרכים, אסר אבא לקנות בשוק השחור. הוא הדביק על דלתנו פתק שחור, עליו נכתב באותיות קידוש לבנה: "איננו קונים בשוק השחור". כל בני משפחתנו עירוניים ואין לנו קרוב ולא מכר בכל קיבוץ או מושב או צורה אחרת של התיישבות חקלאית. נורא מכול – אין לנו דוד באמריקה!

אבא ואימא עזבו את ליטא בשנת 1934 – זוג ציונים צעיר ונלהב בא ארצה לבנות ולהיבנות בה. דודינו ודודותינו רובם נספו בשואה ומקצתם הגיעו ארצה, ולאמריקה לא הגיע איש.

בשלהי אותו קיץ, לאחר ארוחת ערב של אבקת ביצים ופילה, הביטה אימא בנו, ואחר כך ישירות בעיניו של אבא, ודרשה לברר במקום אם בכל זאת אין מישהו שהכרנו ואולי התגלגל לאמריקה. מנו והזכירו שמות של חברים, מכרים וקרובים מקלבריה, מריאמי פול, מווילנה ומקובנה, עד שלפתע אורו עיניה של אימא, והיא קמה ואמרה: "שולם שוורץ". בתחילה לא זכר אבא מיהו, וכשנזכר ביטל את התגלית בהינף יד, שכן שולם שוורץ היה רק דייר משנה בדירה הגדולה ששכרו הורינו ברחוב גאולה ובה גרו ארבעים שנה, עד יום מותם. שולם שוורץ גר שם שבועיים, בראשית 1939, כאשר חיכה לאונייה שתסיענו לאמריקה. הוא קדח אז שני חורים קטנים בשיש של קיר חדר האמבטיה, על מנת להבריג מתוכם מתקן שבו מחזיקים מברשת שיניים וכוס לשטיפת הפה. כל זה היה לפני שגיורא ואני נולדנו, אבל החורים נשארו וגם נשארה כתובת שצבע אבא בצבע שמן בגון ירוק זית: "ידיים", לאחד מקולבי המגבות. ליד כל קולב אחר היה כתוב שם של בן משפחתנו, ו"ידיים" נכתב בשביל דייר משנה.

בסוף שנת 1939 הגיעה אלינו סבתה בלומה, ולכן לא היו לנו דיירי משנה אחרים. נשאר רק קולב שכתוב לידו "ידיים" ושני חורים קטנים בקיר. מה בדיוק עלה בגורלו של שולם שוורץ לאחר שירד מן הארץ בשנת 1939 לא ידע איש מבני משפחתנו, אבל לאימא נפתח באותו ערב פתח תקווה, וכל אותו הלילה ניסתה לשחזר רמזים על מוצאין ומבואין.

כשקמה בבוקר משנתה הקצרה כבר נזכרה כי בזמן שגר שולם שוורץ אצלנו נסע יום אחד לחתונת אחותו בנתניה. אימא הייתה מורה לנגינה בפסנתר, אישה צנועה, ללא דרישות, ובהחלט בלתי־תוקפנית, אבל כאשר מדובר היה בשלומם של ילדיה, נתעוררו אצלה כוחות עצומים, כמו שהיה בזמן ההתקפה של האיטלקים על המפרץ.

עוד באותו היום הלכה לתחנת אגד ונסעה לנתניה. כשהגיעה לשם הלכה לרבנות וביקשה בספרים ובפינקסים אישה בשם שוורץ שנישאה בראשית 1939. ב־7 בפברואר אומנם נשא האלמן פנחס הרצברג את הרווקה ציפורה שוורץ. משם הלכה אימא למשרדי העירייה ומצאה את כתובתו של פנחס הרצברג, שירכה את רגליה בחמסין לשכונה משכונות נתניה והתדפקה על דלתו. ציפורה הרצברג-שוורץ נפטרה שנה קודם, ואימא השתתפה בצערו של פנחס האלמן, ולאחר שיחה קצרה ביקשה, ואף קיבלה, את כתובתו של האח באמריקה. נמצא, שהוא מתכנה עכשיו סם שוורץ, והוא גר בעיירה ספרינגפילד שבמדינת מסצ'וסטס. חזרה אימא לחיפה בערב, ועל פניה נהרה של סיפוק.

למוחרת בבוקר נסענו, אימא, גיורא ואני, לבריכה בבת-גלים. היה שם צלם, עולה חדש מרומניה, ולו פנים אדומות ומזיעות משמש הקיץ. העמידה אימא את שנינו, לבושים בבגדי ים, על שפת הבריכה, הורתה לנו להתמתח כדי שתיראינה כל עצמותינו, וגם לא לחייך כמו שהיה נהוג אז לעשות בתצלומים. הרומני צילם אותנו לפי הוראותיה. הנה התמונה של שני ילדים רזים על שפת בריכת המים המלוחים. את היד שלחתי הצידה, כי כך צולם אמיל זאטופק לאחר ריצת 10,000 מטרים בעיתון "ספורט־ישראל". זה היה רעיון אישי שלי, ולא לפי הוראת אימא או הצלם:

כשהיו התמונות מוכנות, ישבה אימא וחיברה מכתב לסם שוורץ בעיר ספרינגפילד, מסצ'וסטס. היא ניחמה אותו על מות אחותו והודיעה לו כי גיסו נראה טוב ומרגיש טוב. היא התנצלה על האיחור בכתיבה, אך הבטיחה לו כי כולנו חושבים עליו. היא הזכירה לו את החורים הקטנים בקיר ואת הכתובת "ידיים" בצבע שמן בגוון ירוק זית. היא סיפרה לו שבינתיים נולדו יצחק (זה אני) וגיורא וחשבה שיהיה לו מעניין לראות תמונה שלנו, שצורפה בזה.

היא גם כתבה כי הוא בוודאי יודע שהמצב בארץ ככה ככה ושיש צנע ושהרבה אנשים מקבלים סקריפט וקונים ב"קר", אבל אנחנו, ברוך השם, איך שהוא מסתדרים גם בלי, וכך הלאה וכך הלאה עד שסיימה והציעה שנמשיך להישאר בקשר. אחרי שלושה שבועות הגיע סקריפט על סך עשרה דולר מסם שוורץ, ולאחר מכן כל חודש, במשך שנה וחצי. הצטרפנו אל כל בית ישראל ועמדנו גם אנו בתור הארוך של ה"קר" שברחוב שמריהו לוין וקיבלנו את החבילות ואכלנו את המטעמים: בשר טחון ובשר בקר ברוטב ונקניקיות קטנטנות וחמאה בקופסה ומין תערובת מופלאה של אגוזים ובוטנים מעושנים וכבד אווז וקפה מקסוול, שקופסתו נפתחת במפתח מצורף, ושוקולד מיוחד בעטיפות יפות ומשמש מיובש ועוגיות מקמח מצות כשר, שנאפו בעיר אלבוקירק, ניו מכסיקו, וכל פעם משהו חדש ושונה, ההופך כל חבילה לעולם בפני עצמו ואת יום בואה לחג לכל בני המשפחה. אימא הושיבה אותנו לכתוב מכתבים ולצייר ציורים לסם שוורץ. הוא היה מורה לעברית בבית ספר של יום ראשון והיה עונה על מכתבינו בעברית צחה, עד שנזקקנו להסברים. גם לאחר שנפסק הצנע בהדרגה, ונפסקו המשלוחים, עוד הספקתי לשלוח לו, ביוזמתי אני, הזמנה לבר המצווה שלי, וקיבלתי ממנו זוג מכנסי דונגריז כחולים ושתי חולצות טריקו עם ציור, כפי שביקשתי, וגם מיטב הברכות והאיחולים. אחר כך, בהיעדר עניין משותף, נותק הקשר.

החל משנת 1971 אני מתגורר בארצות הברית. לפני כחמש שנים באו אבא ואימא לבקרנו. מאוד השתדלנו להנעים להם את שהייתם עימנו. הצענו להם תוכניות למסעות מעניינים במיוחד: ביקור בוושינגטון ובבית הלבן או אצל אנשי ה"איימיש" בפנסילבניה ובמפלי הניאגרה. אימא הקשיבה היטב והסכימה לכול. ולבסוף אמרה: ואיפה נמצאת ספרינגפילד? ביום גשום הגענו לבית הקברות היהודי בספרינגפילד ומצאנו את קברו של סם שוורץ. אימא הניחה עליו זר פרחים שקנתה ומחתה דמעה. גם אני התרגשתי מעט, כי דודים אחרים לא היו לי באמריקה. אימא נפטרה לפני שנתיים, ואבא נפטר שישה חודשים אחריה. פתאום התעורר הצורך לפנות את הדירה הגדולה ברחוב גאולה ולהחזירה לבעלי הבית, כפי שאומר חוזה השכירות, ריקה מכל אדם וחפץ. שלושה וחצי חדרים מלאים בחיי דור: תעודות של בית הספר העברי במריאמפול והגימנסיה בווילנה ובית הספר הגבוה בקובנה והסורבון בפריז, מכתבי אהבה בליטאית ויומנים סודיים בעברית נפלאה, שאין יודעים יותר כמותה, וגלויות ממסע לחוץ לארץ אל הרי זקופאני ומן הסנטוריום לשחפת באלפים האיטלקיים, מכתבים מקרובים שנעלמו ותמונות של זוג צעיר על שפת הים הבלטי בפלאנגן, שם, כך היה אבא אומר, הים היה ירוק והחול לבן ודק כמו קמח.

היו שם גם התלתל הראשון שנגזז מראשי והשן הראשונה שנשרה לשמואל, והציורים מגן אימהות עובדות. כל פינה וכל רהיט היו קשורים בזיכרונות ילדותנו. במרפסת הגדולה היה עדיין חרוט בקיר אוטובוס, מעשה ידיי מגיל חמש. אימא ואבא איימו עליי כי כשיחזור האדון זינגר, בעל הבית, מארגנטינה, אבוא על עונשי. במשך השנתיים הבאות התעניינתי בזירת הקרבות באירופה מתוך תקווה שצבאות היטלר יגיעו לארגנטינה וישמידו את זינגר. מט לנפול עמד עדיין ארגז המצעים בתוכו היינו מתחבאים. פעם שכב גיורא מתחת לספסל שליד הפסנתר, בזמן שאימא נתנה שיעור נגינה, ורשם על חלקו התחתון בכתב יד ילדותי את הרשימה הבאה:

משפחת קרונזון

בלומה מייזל, בת 69, חיה וקיימת

זלמן קרונזון, בן 46, חי וקיים

ליזה קרונזון, בת 46, חיה וקיימת

שמואל קרונזון, בן 17 חי וקיים

יצחק קרונזון, בן 12, חי וקיים

גיורא קרונזון, בן 8, חי וקיים

אחר כך הוסיף, אולי כיוון שנבהל מן הרשימה הארוכה של החיים, וכתב:

משה רבנו, אנחנו מתים

אני חושב על הרשימה הזאת, שהראשונים בה נמחקים בהדרגה ונוספים עליה אחרים, ומשווה אותה למשחק של משלוח גלויות ששיחקנו בילדותנו, בו צריך היית למחוק שם אחד מראש הרשימה ולהוסיף שניים אחרים, עד שהגלויות ששלחת יקיפו את כל העולם ותקבל, לפי חשבון שלא התברר לי עד היום, 561,248 גלויות. את הספסל ההוא, יחד עם רוב הרהיטים, מכרנו בפרוטות לאחד כהן קונה הכול.

בארון שבחדר השינה של ההורים, שכונה גם חדר הפסנתר, הייתה קופסה סגולה ועליה ציור של עגורים, שבתוכה שמרה אימא מסמכים שהיו יקרים לה במיוחד. על אחד מהם זיהיתי את כתב ידו המוכר של דודנו מאמריקה, שולם שוורץ. היה זה מכתבו הראשון, שנכתב לאחר שקיבל את תמונת השלדים מבת-גלים, ובו נאמר:

מרת קרונזון יקירתי!

רוב תודות על מכתבך. בוודאי טעית בי. אם כי מאוד רוצה הייתי, מימי לא הייתי בארץ־ישראל. ילדים נחמדים לך, והרזון ניכר מתמונתם. קבלי נא את מתנתי הקטנה, למען תכלכלי אותם כראוי לילדי ישראל.

בכבוד וביקר סם (שמואל) שוורץ

צחוק הגורל הוא שהיום שלושתנו סובלים מעודף משקל.

***