ברשומה על האנה הך, שפרסמתי ביוני 2019, ניסיתי להראות את גדולתה של אחת האמניות החשובות של המאה ה-20.
היום היא קצת נשכחה, או נכון יותר – הושכחה על רקע מגדרי, לדעתי.
עבור מי שלא קרא את הרשומה הנ"ל, אספר בקצרה שהך (1978-1889), כשהיתה בת 26, הכירה את ראול האוזמן, שהיה אחד האמנים שייסדו את הפלג הברלינאי של תנועת הדאדא. האוזמן גם נחשב למי שפיתח, יחד עם גיאורג גרוס וג'ון הרטפילד, את מה שאנחנו מכנים "פוטו מונטאז'".
בין הך להאוזמן, שהיה נשוי, התפתחה מערכת יחסים סוערת, שכללה גם אלימות.
האוזמן אמנם הכניס את הך למעגל הדאדא, אבל דווקא אמנים כמו גיאורג גרוס וג'ון הארטפילד, שלכאורה היו בעד "שחרור האישה", חשבו שהיא לא אמנית חשובה ולא ראויה להיות מוצגת, וגרסו שמה שהיא תרמה לקבוצה היה – ואני מצטט: "הסנדוויצ'ים, הבירה והקפה שהיא הצליחה להביא למרות המחסור בכסף".
המושגים "קולאז'" ו"מונטאז'" כטכניקות אמנותיות היו קיימים עוד לפני הצילום, אבל הצילום הביא את ה"פוטומונטאז'", שנחשב לאחת הטכניקות האהובות על אמני הדאדא, ועד היום אמנים רבים משתמשים בטכניקה הזאת למטרות סאטיריות.
את הרשומה הזאת החלטתי לכתוב לאחר שלאחרונה עשיתי כמה פוטומונטאז'ים בהשפעתה של הך המצוינת.
וכדי להראות את העבודות שלי החלטתי להראות עוד אמנים (בעיקר אמניות), שפעלו ופועלים ברוחה של הך, ובמקרה זה כוונתי לפוטומונטאז' שעוסק בפרצוף ובגוף האנושיים.
אין לי מושג אם האנה הך, חלוצת הז'אנר הזה, בהיותה אישה גרמה לכך שרוב היוצרים שאציג כאן הן נשים.
בין היצירות שלהלן, כולל שלי, תוכלו לזהות כמה אפיונים.
יש דמויות או פרצופים, כמו בעבודות שלי, שמבוססים רק על חלקי גוף אנושיים, ויש אחרים ששולבו בהם קטעי צילומים של חפצים, טקסטורות ונופים. יש גם הבחנה בין דמות לדיוקן.
וחלוקה נוספת שמתבקשת היא בין עבודות עם מסר פוליטי או סאטירי לבין יצירות נטולות מסר.
אפתח בהאנה הך, למרות שכבר הראיתי חלק מהדברים האלה ברשומות קודמות.
הנה הדיוקן העצמי שלה:
כאמור בחרתי להציג כאן רק פוטומונטאז'ים שעוסקים בדיוקנאות או בדמויות "אנושיות".
אז הנה חמישה פוטומונטאז'ים של הך:
כוחו של הקולאז' או המונטאז' הוא באפשרות שהוא מעניק לצייר לעשות חיבורים בלתי צפויים.
קחו לדוגמה את הציור הזה:
כדי להשיג בציור משהו כזה נחוץ דמיון מסוג מסוים, ואולי אפילו דמיון "נועז", שיגרום ליוצר לחבר את הדברים האלה. בפוטומונטאז' הדברים נעשים תוך כדי ניסוי. כלומר, נניח שיש לנו את המרכיבים האלה:
ואז מתחיל תהליך הניסוי שיכול להוביל לזה:
או לזה:
או לזה, שהיה הבסיס לציור שלמעלה:
ויש כמובן אינסוף אפשרויות.
יש שרואים בכך דרך קלה להחלטה אמיצה, ומורים רבים משתמשים בזה כתרגיל שבמסגרתו מעבירים אחר כך את המונטאז' לציור.
לדעתי עד היום הך היא האמיצה ביוצרי הפוטומונטאז'.
האמנית הבאה היא אנגליה ושמה ג'י ואוצ'ר:
היא נולדה בדאגנהם, איסקס ב-1945. היא פעילה חברתית, פציפיסטית וטבעונית. ביום שדונלד טראמפ נבחר לנשיא היא פרסמה את המונטאז' הזה:
הנה שתי עבודות שלה. בראשונה משולב גם רישום:
האמנית הבאה היא אנגרט סולטאו, גרמניה ילידת 1946. העבודות שלה קשות במיוחד מכיוון שהיא מחברת את קטעי הצילומים בחוט שחור תפור, שמעלה מיד אצל המתבונן את מפלס הזוועה:
האמנית הבאה היא אווגניה לולי, יווניה ילידת 1973.
לולי, שבעברה הייתה אחות, מתכנתת מחשבים, עיתונאית ובמאית קולנוע, סיפרה באיזה ראיון שהיא לא הסתדרה עם העולם האכזרי של הטכנולוגיה, ולכן עברה לאמנות.
ואכן, בעבודות שלה שורר סדר מאוד טכנולוגי:
והאמנית הבאה נמצאת במרכז הרשומה הזאת. שמה ואנגצ'י מוטו.
היא נולדה בניירובי, קניה, ב-1972. בשנות ה-90 היא עברה לניו יורק ולמדה שם אמנות ואנתרופולוגיה. הנושא הקבוע שלה, גם בציורים, גם בהופעות וכמובן גם בפוטומונטאז'ים, הוא הגוף הנשי והפנים הנשיות.
הצירופים שלה הם אמיצים במיוחד ובמובן זה היא בעיניי הכי קרובה לרוחה של האנה הך.
אני מראה כאן רק שש עבודות שלה:
אבל אני מציע לכם לחפש ברשת עוד.
והנה הגבר היחיד שאני מציג כאן הפעם. שמו אשקן הונארוואר. הוא נולד ב-1973 באיראן, אבל בזמן מלחמת איראן-עירק הוא נמלט עם הוריו להולנד, וכעת הוא חי ועובד בנורבגיה.
מדובר באמן מצליח מאוד שמרבה להציג בארצות הברית. לדבריו הוא מחפש את היופי בגרוטסקי ואפילו בזוועה. הוא בהחלט מסכים שבעבודות שלו יש מסרים, בעיקר על אלימות נגד נשים. הנה כמה קולאז'ים שלו:
כשאני משווה אותו לשאר האמניות, אני מעניק לו את התואר "מקסימליסט", כלומר הוא מרגיש שהוא מתבטא היטב כשהוא מדביק דימויים רבים.
והאחרונה שאציג כאן היא אן לור מזון, צרפתיה שנולדה בליון ב-1979. היא הוכשרה כאדריכלית, והדבר ניכר מאוד בעבודות שלה. היצירות שלה די פורמאליות במובן הזה שברובן היא מצרפת לגוף האנושי חפצים, קטעי אדריכלות וחלונות.
היא באה מתחום האדריכלות והצילום, משוגעת לחלונות מוארים, וזה בהחלט משתקף בעבודות שלה.
וכאן אני מגיע למה שהניע אותי לכתוב את הרשימה. כבר שנים רבות אני רוצה לעשות קולאז'ים, אבל בכל פעם שאני מציע לאיזה סופר שאני מאייר את ספרו איורים בקולאז', התשובה היא דומה: "אני גם אוהב מאוד קולאז', אבל אני רוצה משהו כמו האריה שאהב תות…"
לכן מדי פעם אני משתעשע בקולאז', או מדויק יותר, בפוטומונטאז'.
אני יודע שאני מושפע מהאנה הך, אבל חשוב לזכור:
כמות הצילומים שעמדו לרשותה של הך הייתה מוגבלת, וגם איכות הצילומים והזוויות שלהם, כל זה השפיע על היצירה שלה וגם לכך שהמקריות נוכחת אצלה יותר.
לעומת זאת היום, כשאני מחפש צילום להשלים משהו שחסר לי בקולאז', עומדים לרשותי אינספור מאגרי תמונות.
הנה הקולאז'ים, ואני מודה שפה ושם השתמשתי גם בקו, מה שבדרך כלל מוריד מאיכות הקולאז'. העבודה הראשונה היא דיוקן עצמי שלי בהשראת האנה הך:
* תודה רבה ליגאל גבאי, המעצב המצוין, שהעביר לי כמות נכבדה של קטלוגים.
עריכה: ויאיר גרבוז מוסר: אל תנסו את זה בבית כי זה תמיד מצליח.
