לאוכל באיור אין טעם

אני מספיק זקן כדי לזכור שבעבר אכילה הייתה נחשבת לחובה, ואפילו חובה לא נעימה. זה לא היה בילוי כמו היום.

תארו לעצמכם שאתם רואים בטלוויזיה תזמורת סימפונית מנגנת, אבל ללא קול, ואז רואים את הקהל מתלהב, וכמה מבקרים משוחחים על המנגינה שאתם לא שמעתם. זה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני צופה במקרה בתכניות על אוכל – אני רואה את האוכל בלי הטעמים והריחות, ולא אני טועם את זה אלא מישהו אחר, שמדבר על האוכל שהוא אכל ואני לא.

ובכל זאת, כל רשתות הטלוויזיה לימדו את הקהל הישראלי לאהוב את תכניות האוכל (שנחשבות לתכניות זולות ויחסית קלות להפקה). איתי זה לא הצליח להם.

עוד משהו שלמדנו ממבול תכניות האוכל הוא שאוכל הולך טוב עם מילים, עם הומור רדוד ועם מריבות מבוימות.

את זה אני כותב כי יש משהו שממש לא הולך עם אוכל, וזה ציור ואיור.

פה ושם תוכלו למצוא ציורים של אוכל, ויש גם מאיירים שמאיירים אוכל (ראו להלן). אבל כשמראים לכם אוכל בפרסומות, או כשכותבים בעיתונות אין-סוף רשימות על אוכל, כמעט שלא תראו שם איורים.

הצילום, לעומת זאת, שנחשב היום לחלק מהאמנות, ממש התנפל על האוכל, ויש צלמי אוכל רבים שהם עצמם כבר בגדר ידוענים.

ציור יכול לעורר אצל אנשים מסוימים התרגשות וסקרנות, אבל בדרך כלל לא תיאבון. תיאבון הולך עם צילום…

והנה, למרות האמור לעיל, אחד האיורים שעשיתי בספר האריה שאהב תות, שהוא אחד מ-500 הספרים שאיירתי, נחשב לאיור האהוב ביותר אצל הקוראים הקטנים. כוונתי לאיור הזה:

שמופיע בבטנת הספר (פורזץ).

מדי פעם אני מקבל תגובות של הורים שמספרים שהאיור הזה הפך להיות משחק, שבו הילדים מציינים מה הם אוהבים ומה לא, וגם לפעמים משהו כעין משחק זיכרון.

כמובן שגם העמוד שבו יש רק תותים אדומים אהוב מאוד על ילדים:

אם כבר אמרתי שאוכל הולך טוב עם מילים, אספר כאן שוב שאחד החלומות שלא מימשתי היה ספר מאויר לסיפור שור אבוס וארוחת ירק של ביאליק, ממחזור הסיפורים ויהי היום – אחד הסיפורים היפים ביותר בשפה העברית.

עשיתי לו כמה איורים, למשל זה:

אבל דווקא לטקסטים הנפלאים האלה של ביאליק לא הצלחתי לאייר:

אגב, גם נחום גוטמן, שאייר את כל סדרת ויהי יום, תפארתו לא הייתה על האוכל.

לביאליק היו עוד טקסטים נפלאים על אוכל, כמו הקטע הזה מהמקאמה הנפלאה אלוף בצלות ואלוף שום:

אז שוכנעתם שאוכל הולך טוב עם מילים?

אולי פעם אצייר גם את אלוף בצלות כספר.

כידוע, ביאליק לא המציא את האגדה הזאת. היא קיימת בצורות שונות בתרבויות שונות, ויש טוענים שהמקור הוא בערבית.

בשנת 2015 כתב אפרים סידון נוסח משלו לסיפור הזה:

ושם גם אפרים הראה את כוחו בתיאורי אוכל:

אבל כפי שרואים, באיור הראיתי בעיקר עוגות.

כן, עוגות בהחלט מצטיירות טוב.

הנה השולחן בעטיפת הספר מסיבת התה שלי, שכתבה קרן גיגי ואני איירתי:

הנה עוד שלושה איורים מתוך ספרים שאיירתי שיש בהם אוכל. השניים הראשונים הם מסדרת הספרים מה-מי-למה, שעשינו אהרן שמי ואני:

ועוד איור אחד מהספר באמת אלף בית של אפרים סידון, שהיה הספר השני שבו אפרים ואני שיתפנו פעולה.

את הספר הזה אני מביא בדרך כלל כדוגמה יחידה למקרה שבו לכל מילה בשירים יש כיסוי באיור, ופרט לזה הוספתי בכל אות גם דברים שמתחילים באותה אות שסידון לא כתב עליהם.

הנה למשל העמוד של האות ח':

רק בטקסטים שכתובים ברוח הנונסנס יש לי אפשרות לאייר חומוס שחולם על טשולנט…

האיורים הבאים לקוחים מאחת המגירות בארכיון שלי, שבהן שמורים איורים שעשיתי לעיתונות במעטפה "אוכל".

היום כבר קשה לי לזכור לאילו רשימות הם היו מצורפים:

וכעת אני על מאיירים שהצלחתי למצוא, שאהבו או אוהבים לצייר אוכל.

אריק קארל, שכולם מכירים אותו מהספר הזחל הרעב, אם תרצו אחד מספרי האוכל הקלאסיים לילדים, כתב ואייר גם ספר על פנקייק:

גם לדוקטור סוס יש ספר על אוכל:

בעברית הוא נקרא לא רעב ולא אוהב.

נדלג על המון המאיירים שמציירים אוכל בסגנון היפר ריאליסטי, למרות שכפי שכתבתי לעיל הצילום מנצח כשמדובר באוכל, יש גם מאיירים רבים שמציירים אוכל שאתם עשויים לחשוב שהם צלמים.

מכל אלה אזכיר אחת. שמה קלייר מאליסון, מאיירת אנגליה ידועה שאיוריה מופיעים בעיתונים הגדולים בבריטניה, והיא מרבה לאייר גם אוכל:

יש כמה ספרי ילדים שמספרים לקוראים הקטנים על חייהם ופועלם של שפים חשובים. כזה למשל הוא הספר הזה:

הוא מספר על אליס וולטרס, שפית וסופרת אמריקאית. את הספר איירה ג'סי הרטלנד – סופרת, מאיירת ומעצבת אמריקאית, שבין השאר עיצבה את חלונות הראווה של בלומינגדיילס בחג המולד.

גם הספר הזה מספר על שפית מיתולוגית, ג'וליה צ'יילד:

היא חיה בין השנים 2004-1912. צ'יילד היא ידוענית-על, שהביאה לאמריקאים את המטבח הצרפתי, ואת זה כמובן גם ילדים צריכים לדעת. איירה את הספר הזה שרה גרין, מאיירת שחיה בסן פרנסיסקו.

למי מכם שמוטרד מזה שילדים מעדיפים ג'אנק פוד על פני אוכל בריא, כדאי שידע שגם כאן יש לאיור תפקיד.

כל מיני מאכלים מבושלים, ובעיקר אלה ה"בריאים", קשה מאוד לצייר, ולהפוך אותם לגיבורים של ספר ילדים זה כמעט בלתי אפשרי. אבל את המאכלים שצורתם מוגדרת: פיצה, גלידה, נקניקיות ובעיקר המבורגר, קל מאוד לאייר ולהפוך אותם לדמויות, וכמובן לגיבורים:

אתם בוודאי תמהים איך עדיין לא הזכרתי את ג'וזפה ארצ'ימבולדו, 1593-1527. זוכרים:

הצייר המילאנזי, שהיה צייר החצר בפראג ועד היום משפיע על כמה ציירים, שעדיין מתעקשים על סוריאליזם, ובמיוחד על מאיירים.

זאת הזדמנות להראות עוד דרך להשתמש באוכל לצרכי מה שאני מכנה "שיטת פיבן". מדובר בשיטה שבה האוכל הוא החומר שבו מציירים, כמו האיורים והדיוקנאות שחנוך פיבן מעצב מחפצים.

יש רבים ש"מאיירים" פרצופים ודברים אחרים רק מאוכל.

מהשפע הזה אביא איורים שנעשו על ידי הזוג הזה:

אלה הם ביל וקלייר וורצל, שניהם אנשי אמנות וחינוך. ביל הוכשר כמעצב גרפי ולימים התחיל לעצב פרצופים ואיורים אחרים מחומרי אכילה ("בריאים", הוא מדגיש). השניים הוציאו שישה ספרים, למשל:

והנה כמה מהאיורים הרבים שלהם:

השניים עורכים סדנאות לילדים ולמשפחות בהצלחה עצומה, ממש כמו שחנוך פיבן עושה בכל העולם.

למרות שהתוצאה של איורי אוכל של הזוג וורצל נראית קצת בנאלית, והאיורים נראים קלים לביצוע, החלק המעניין בסדנאות הוא מה שילדים עושים במהלכן, וכוונתי דווקא לאיורים ולא לדברים תלת ממדיים:

הנה עוד שלושה איורים בתלת ממד, שמצאתי באיזה מקום ואהבתי אבל לא הצלחתי לברר מה שם המאייר:

עוד גילויי הומור באיורי אוכל אפשר לראות לפעמים דווקא במודעות פרסומת.

טומי אונגרר, מגדולי המאיירים של המאה ה-20, שמת ב-2019, עשה כמעט כל מה שמאייר יכול לעשות, כולל המון איורים לפרסומות. הנה אחד: