עוד על מקומו של הרקע באיור

הרשומה הקודמת, על האיור שנפרד מהרקע, עסקה בעיקר בצד הטכני, כלומר בתהליך שהביא לכך שאיור כבר לא הודפס מפלטות מרובעות. אבל עניין הרקע באיור הוא מורכב ומעניין יותר, ואת הרשומה הזאת אקדיש לדרכים שבהן מאיירים שונים (כולל אותי) משתמשים ברקע.

אפתח בנושא שבעבר כתבתי עליו כמה רשומות, שיקרא "תפקיד האיור כמביא מידע חזותי".

סיפרתי שפעם איירתי פיל כזה:

ומבקרת אחת כתבה על האיור הזה שיש פה "פשע זואולוגי. הילדים שיראו את האיור יחשבו שלפיל יש רק שתי רגליים".

עניתי שתגובה כזאת הייתה נכונה לפני 200 שנה. אז ילדים הכירו פילים בעיקר מאיורים, כי מי כבר ראה פיל אמיתי?

הסברתי שהילד של היום כבר ראה פילים אמיתיים, סרטים על פילים וצילומים רבים. בימים ההם לאיור ולרקע שלו היה אכן תפקיד לימודי וחינוכי, לספק לקוראים מידע חזותי. אבל היום התפקיד הזה מוטל על אמצעים אחרים. כדאי תמיד להזכיר שהתהליך הזה, הרקע שקצת נעלם מהאיורים, חופף בזמן לכניסה של הצילום לאמנות החזותית. הרבה נכתב על השינויים שהצילום הכניס לאמנות ולאיור. כאן אתרכז בתפקיד של הצילום בהבאת המידע החזותי, שפעם היה בציור ובאיור.

ברשומה הקודמת הראיתי איורים של יוזף לאדה לספר החייל האמיץ שווייק. ברבים מהם הוא בחר להראות את הגיבורים מנקודת מבט "קלאסית", שמבטלת את הפרספקטיבה:

לאדה ידע להשתעשע במרחב ובפרספקטיבה באופן נפלא:

אבל מתוך החלטה להדגיש את הגיבורים, הוא בחר בספר הזה בסוג זה של נקודת מבט שנחשבת בדרך כלל לנקודת מבט של איור בצלליות:

שם גם אם יש רמז לרקע, הוא נמצא בחזית:

אחד המאיירים האמריקאים הגדולים הוא אד אמברלי, יליד 1931.

אמברלי הוא אמן הסגנוּן (סטייליזציה) ובספר Drummer Hoff  שאייר בסגנון שמזכיר ויטראז', הוא בחר בנקודת המבט הקלאסית שבה כל הגיבורים ניצבים על קו ישר:

ואם רצה לתת רמזים של רקע, הוא הציב גם אותם על הקו הזה. אנחנו מבינים שזה רקע רק בגלל שהדמות מצוירת לפניו:

יש מאיירים שאוהבים לשלב את הרקע כחלק מהעלילה.

טומי אונגרר מפליא לעשות עם הרקע, ובמקרים רבים גורם לצופה להתבונן דווקא ברקע ולחפש בו פרטים מסקרנים:

במקרים רבים כל האיור של אונגרר הוא רקע:

גם המאייר הישראלי המצוין דוד פולונסקי מחבר היטב את החזית עם הרקע:

גם מאיירת פחות ידועה בשם סו פורטר אוהבת מאוד לחבר בין החזית לרקע. הנה כמה איורים מהספר חפציבה:

אצלה קשה לפעמים להבדיל בין החזית לרקע:

בקרוב אעלה רשימה על פורטר, מאיירת מצוינת שכדאי לספר עליה.

מיותר להדגיש שההחלטה של המאייר איך להשתמש ברקע תלויה כמובן במקרים רבים בטקסט ולפעמים גם במה שלא נכתב בטקסט.

דוגמה למשחק בין הטקסט לאיור אפשר למצוא בספר הזה, שכתבה ואיירה פט האצ'ינס:

שם בטקסט מסופר רק שרוז התרנגולת מטיילת להנאתה בחווה. ואילו באיורים הקורא רואה שלאורך כל הספר שועל מפחיד רודף אחריה, ורק בגלל מקרים מוזרים לא קורה לה כלום. והעיקר – עוד דרך מעניינת לגרום לזה שאנחנו הקוראים יודעים יותר מהגיבורים. במקרה זה המידע מגיע מהרקע:

ויש כמובן רקעים שנעשים ללא כל קשר לטקסט ואפילו לסיפור.

ב-1982 אייר אבנר כץ ספר של ריבה דותן:

הוא אייר את האיורים בטכניקה של חיקוי לחיתוך עץ. ברוב האיורים אין רקע:

אבל אבנר הרגיש שלפעמים כדאי לשבור את השטחים הלבנים:

וגם כך:

ולפעמים אפילו בעזרת חותמות:

ועכשיו כמה דברים על השימוש שאני עושה ברקע.

כבר מזמן הבנתי שאני לא אוהב לצייר נופים, ובמקרים הבודדים שאני מרגיש צורך ברקע שהוא נוף, אני עושה את זה לפי צילום, כמו באיור הזה מהספר שני יהודים נוסעים ברכבת:

שזה איור לבדיחה הזאת:

את הרקע איירתי על פי צילום:

בספר רודולף התנין מכרכור, שמתרחש במושבה כרכור שם נולדתי, ציירתי מהזיכרון נוף כרכורי כולל כמה שמות אמיתיים:

לפעמים עשיתי נוף סכמטי, שהוא חלק מהעלילה, כמו כאן כשהאבא דוב מסביר לבנו איך חיים בני אדם, מהספר הזה:

אבל כאשר על פי הסיפור הנוף הוא אנשים, שם אני מתעורר. כמו באיור הזה, שנעשה לרשימה של רות בונדי על מצבם של ההומוריסטים:

או בכמה איורים מהספר ארבינקא של אפרים קישון, שם ברבים מהמקרים יש קהל:

או בספר המכנסיים החדשים של אבא, שכתבה לאה יוליוס, בו יש סצנה של שוק שממש נהניתי לעשות:

או בספר שרביט הקסמים, שכתבה נירה הראל, שם מתוארת הפגנה:

כשהרקע הוא ממש חלק מהעלילה (דהיינו מופיע בטקסט), אז כמובן ה"נוף" הוא הכרחי. כמו האיור של הסבתות שסורגות חומה בספר הקרב הראשון בנחל קשישון שכתב אפרים סידון:

לפעמים אני גם שותל ברקע עלילות משנה:

זו בהחלט מנהג אהוב על ידי מאיירים רבים, כמו טוני רוס למשל: