פרצופה של הספרות האנגלית

מי שעוקב אחריי בוודאי זוכר שאחד הספרים האהובים עליי הוא מועדון הפיקוויקים. בעבר הקדשתי לספר הזה שתי רשומות.

היום אתרכז בעיקר בדמותו של גיבור הספר, סמואל פיקוויק, ובמאיירים שציירו אותו.

באנציקלופדיה של דיקנס, שכתב וערך ארתור לורנס הייוורד, בערך "סמואל פיקוויק", נכתב כך:

מייסד ויו"ר כללי של מועדון הפיקוויקים, סוחר בגמלאות ואדם בעל אמצעים. הוא המפורסם ביותר מבין הדמויות של דיקנס, ואולי גם בספרות האנגלית בכלל.

דמותו של פיקוויק מתפתחת במהלך הספר, מטיפוס קשיש ואקסצנטרי לג'נטלמן נדיב, עליז ומקסים, שכל מי שמכיר אותו (כולל הקורא), אוהב אותו ומכבד אותו.קופינ

מקור השם "פיקוויק" נלקח ממוזס פיקוויק, ותיאורו מהמוציא לאור ג'ון פוסטר.

בפרק הראשון בספר מביא דיקנס תיאור של פיקוויק. הנה הוא בתרגומו של אהרן אמיר מהמהדורה של ספרית מעריב, 1990:

הקרחת, המשקפיים העגולים, הכרס, המכנסיים ההדוקים (טייטס), שאהרן אמיר קרא להם "גמשות" ומעיל הכנפות, לא השאירו למאיירים חופש רב בבואם לאייר את פיקוויק. לכן אתרכז כאן בעיקר בעיצוב הפרצוף של פיקוויק, שם ניסו המאיירים להביא את הייחוד שלהם.

לפני שאציג את המאיירים, כמה מילים ואיורים על התפתחותה של הדמות, שכאמור בעיני רבים היא הדמות הידועה ביותר בספרות האנגלית.

פיקוויק, שיוצא למסעות עם שלושת חבריו כדי שיוכל אחר כך לדווח על כך לחברי המועדון הקרוי על שמו, מוצא את עצמו, בעיקר בחלק הראשון של הספר, בהרבה מצבים מגוחכים ולא נעימים. הנה כמה מהם, כפי שתיאר אותם המאייר (הכמעט מקורי) של הפיקוויקים, הבלוט בראון, ששמו המקצועי היה Phiz:

מאוחר יותר, ובעיקר החל מפרק 41 שבו הוא נכנס לכלא, פיקוויק הופך בידיו של דיקנס לפחות נלעג, וטוב הלב המוגזם שלו, שעד אז הכניס אותו בעיקר למצבים מביכים, בא לידי ביטוי בעלילות שבהן הוא עוזר לזולת ואפילו לאויביו.

ברשומה הנרחבת על הספר (שאולי אעלה אותה שוב בקרוב) סיפרתי על שני המאיירים שעבדו עם דיקנס בזמן שהספר התפרסם בהמשכים: רוברט סימור, אבי הרעיון, שהתאבד לאחר פרסום החוברת הראשונה, והבלוט בראון.

המאייר הראשון שאציג הפעם הוא יותר רב כישרונות. שמו פרסי פיצג'רלד (1925-1834).

פיצג'רלד, סופר ואמן ממוצא אירי, הוכשר כעורך דין ובתקופה מסוימת החזיק במשרה של תובע בצפון מזרח אירלנד. אבל די מהר עזב את עולם המשפט והפך לסופר. בשנת 1856 פגש את דיקנס באמצעות ג'ון פוסטר, חברו של דיקנס, פגישה שהשפיעה על הקריירה שלו.

הוא כתב כ-200 ספרים, ביניהם רומנים היסטוריים, מחזות וביוגרפיות. בין שאר כישרונותיו הוא היה גם פסל מחונן, ובלונדון יש כמה פסלים שלו. אחד מהם הוא פסל ראש של דיקנס בבניין של פרודנשל בהולבורן.

פסל נוסף הוא של סמואל ג'ונסון, מאחורי כנסיית סט. קלמנט דיינס:

הנה סמואל פיקוויק שלו:

אני אוהב את העמידה המטופשת שלו עם המטריה והיד מאחורי הגב. פיצג'רלד כיסה לו את הקרחת בצילינדר נמוך והעניק לו הבעה של סקרנות מחויכת:

הוא לא שכח לצייד אותו בחותלות ("גאטעס", כמו שהיו קוראים להם בצבא), אביזר שדיקנס הקפיד להזכיר אותו.

ומכאן למאייר אמריקאי, תומס נאסט ((1902-1840).

נאסט נחשב ל"אבי הקריקטורה האמריקאית" והוא אייר את הפיקוויקים בימים שעדיין לא היו הסכמי זכויות בין אנגליה לארצות הברית. הוא היה פעיל בתקופת מלחמת האזרחים, ואם להאמין לחוקרים הייתה לו השפעה גדולה על דעת הקהל והוא השפיע על שש מערכות בחירות, בין השנים  1864-1894.

לקראת סוף ימיו היה נאסט חסר עבודה והנשיא תיאודור רוזוולט מינה אותו לקונסול באקוודור, שם חלה בקדחת צהובה ומת.

הוא נחשב למאייר הידוע ביותר של פיקוויק באמריקה. הנה פיקוויק שלו על הכיסא במעמד שבו נפתח הספר:

הפיקוויק שלו בכל האיורים מאופיין בראש קצת גדול, וזה העניק לו צורה קצת ילדותית.

מעניין שפרט לאיש משמאל עם הסיגר, כל השאר לא נראים מעוניינים כל כך בדבריו של פיקוויק.

הפיקוויק של האמן הבא הוא אחד המצוטטים והמוכרים ביותר של פיקוויק, ולכן יש קוראים רבים שחושבים שהוא היה המאייר המקורי של הפיקוויקים:

המאייר הוא קלארק ג'וזף קלייטון (1937-1857). האיורים שלו מעולם לא הופיעו עם הכתבים של דיקנס, אבל הם התפרסמו כגלויות ככרטיסי ברכה.

הקהל הכיר אותו בשמו המקצועי "קיד", שם שהיה מוכר מאוד בימיו. הוא התפרנס יפה מהדמויות של דיקנס, אותן צייר בצבעי מים ומכר בהצלחה עצומה.

הפיקוויק שלו הזכיר את זה של נאסט, כלומר בעל ראש קצת גדול, שנראה קצת ילדותי וגם יחסית די צעיר (אגב, בספר פיקוויק כל הזמן מכונה "קשיש").

הפיקוויק שלו אפילו הופיע על בול:

המאייר הבא הוא הרולד קופינג (1863 – 1932). בעבר כתבתי עליו.

קופינג, שנולד בלונדון, היה ידוע בעיקר כמאייר של סצנות תנ"כיות. הספר שלו התנ"ך של קופינג היה רב מכר ענק. בתקופה מסוימת הוא שיתף פעולה עם מרי אנג'לה דיקנס, נכדתו של צ'רלס דיקנס, שהוציאה גרסאות לילדים מסיפורי דיקנס.

הנה הפיקוויק שלו במעמד הפתיחה:

הפיקוויק שלו הוא אדם נשוא פנים. קופינג לא צייר אותו עם הבעה מטופשת כמו רבים מעמיתיו:

לי הוא אפילו נראה כמו אחד שכדאי להקשיב לו. ואכן הקהל באיור נראה די מעוניין.

ולעוד מאייר אמריקאי, צ'רלס דיינה גיבסון (1944-1867). בעבר כתבתי גם עליו. זה האיש שיצר את "נערת גיבסון", הייצוג האייקוני של האישה האמריקאית היפה והעצמאית של תחילת המאה ה-20:

"נערות הגיבסון" הפכו אותו לאחד המאיירים המצליחים של תקופתו, וזמן מה הוא היה העורך ואפילו הבעלים של המגזין לייף (LIFE). הנה הפיקוויק שלו:

בעיניי הוא ממש אייקון, שגם מאוד מובלט על ידי הכתם הבהיר.

הנה שני איורים שלי בהשראת גיבסון:

עוד מאייר אמריקאי שאייר את פיקוויק הוא תומס פוגארטי (1938-1873), שנחשב לאחד המורים הגדולים של האיור האמריקאי, בעיקר בגלל שהיה המורה של נורמן רוקוול.

רוקוול סיפר שפוגארטי היה מספר להם סיפור ומבקש איורים שבהם הקפיד על כל פרט היסטורי וסביבתי. הוא דרש מהם ללכת למוזיאונים ולבדוק כל פרט. אחד המשפטים שהיה אומר לתלמידים שלו היה: "ציור תמונה זה כמו לזרוק כדור לקיר. אם אתה זורק חזק הכדור חוזר חזק. אם אתה מצייר ברגש חזק גם הציבור ירגיש את זה חזק".

הנה הפיקוויק של פוגארטי, הפעם רק דיוקן:

ממש רואים שההבעות היו חשובות לפוגארטי.

מדי פעם אני מספר שיש מאיירים רבים, ואפילו טובים, שכמעט לא עוסקים בהבעות.

הנה איור אופייני שלו לא לפיקוויקים:

ועוד מאייר אנגלי, שגם הוא משקיע הרבה בהבעות, הוא פרנק ריינולדס (1953-1909), אחד המאיירים הטובים של הפאנץ' ולימים גם העורך האמנותי שלו (בהזדמנות אעלה עליו רשומה). הנה שני פיקוויקים שלו. תראו כמה האיש הזה מרוצה מעצמו ומקיומו:

והשני הוא כאשר גברת ברדל נופלת לזרועותיו, כשנדמה לה שהוא מציע לה נישואים, אולי המעמד הדרמטי ביותר בספר:

ריינולדס הנפלא מביע את הדרמה גם בהבעות פניהם של השניים, אבל הוא גם מראה לנו במראה מאחור את שלושת חבריו, שמגיעים ממש ברגע הכי דרמטי, וכאשר יגיע המשפט המפורסם הם יעידו שראו את פיקוויק מחבק את גברת ברדל.

את המאייר הבא אני אוהב כי למדתי ממנו הרבה על העיר לונדון. הוא אנגלי בשם פיטר ג'קסון (2003-1922). הפיקוויק שלו הוא מעין "סיכום" של כל הפיקוויקים שהכיר:

ג'קסון היה מומחה להיסטוריה של לונדון וכתב – ביחד עם שותפו פליקס ברקר – כמה ספרים על לונדון ותולדותיה. הנה אחד הטורים המאוירים שלו בנושא לונדון מתוך ה"לונדון ניוז":

ועוד כמה וכמה פיקוויקים לסיום:

הנה הפסלון של פיקוויק שתלוי אצלי מעל המיטה:

הנה מצית:

הנה סימניה מוכספת בצורת פיקוויק:

הנה פיקוויק על תוכנייה של הצגת תיאטרון:

והנה שני אייקונים של פיקוויק:

וכמה סקיצות שלי של פיקוויק:

ואיור שלי של הסצנה המפורסמת עם גברת ברדל:

וממש ממש לסיום, האיור הראשון שנעשה לפיקוויקים:

אייר אותו רוברט סימור, שהעלה את הרעיון לסיפור. סימור התאבד לאחר פרסום החוברת הראשונה.

ולאחרונה (יוני 2016) יצא ספר בשם המוות ומר פיקוויק שכתב סטיבן ג'רוויס:

לא קראתי אותו אבל נראה שהוא מעניין…

*

…בעודי כותב את הרשומה, מתנגנת בקול המוזיקה היצירה מחווה למר פיקוויק מתוך הספר השני של הפרלודים של קלוד דביוסי. הקריין שהציג את היצירה אמר: "אל תופתעו אם תשמעו ביצירה את ההמנון הבריטי". הסתבר שמה ששמעתי היה Rule Britannia, שזה, אפשר להגיד, כמעט ההמנון הבריטי, אבל לא ממש…