ימי הנחת של קייט גרינאווי

מבין מי שמכונים מאיירים לספרי ילדים במאה ה-19, אין ספק שקייט גרינאווי היא לא רק הידועה ביותר אלא גם זאת שספריה עדיין מודפסים ונקנים עד היום. יש בין החוקרים שרואים בה את מאיירת ספרי הילדים החשובה ביותר בכל הזמנים.

הפעם אני משנה קצת מהרגלי ומביא לכם יותר פרטים ביוגרפיים, ואולי אפילו רכילות, שבמקרה של גרינאווי הם מעניינים במיוחד וקשורים גם לעבודות האיור שלה.

ברשומה ג'ון ראסקין – היום היינו קוראים לו פדופיל סיפרתי על הקשר בינו לבין גרינאווי וחלקים מהרשומה של היום לקחתי משם.

הפרט הביוגרפי הראשון שחשוב לי לספר הוא שגרינאווי מתה בגיל די צעיר, 55 בשנת 1901. אגב, זאת השנה שבה מתה המלכה ויקטוריה, ולכן הסתיים גם מה שנקרא "העידן הויקטוריאני". היה חשוב לי לציין את זה מאחר שהספר הראשון שלה – מתחת לחלון, אותו היא גם כתבה וגם איירה והוא שפרסם אותה ככותבת וכמאיירת חשובה – יצא לאור בשנת 1879, כשהייתה בת 33.

גם קודם לכן היא איירה ספרים רבים של אחרים והתפרנסה יפה גם מאיור של גלויות ברכה:

כלומר במהלך חייה היא זכתה להצלחה ולפרסום במשך 22 שנה בסך הכול.

אם להאמין למה שנכתב בביוגרפיה שלה, מאחר שהיא לא הייתה נשואה וגרה רוב שנותיה עם הוריה, חלה אצלה הדרדרות במצבה הנפשי והפיזי בעקבות מותם. האב מת בשנת 1890 והאם ב-1894, וזה כמובן צמצם מאוד את תקופת ההצלחה שלה.

הספר האחרון שכתבה ואיירה, גן ציפורני החתול, שראה אור בשנת 1885, היה כישלון ונמכרו רק כ-6500 עותקים שלו.

בשנים האחרונות של חייה, לאחר שהוריה מתו, ניסתה גרינאווי להקים עסק למכירת ספרים וגלויות עם פאני אחותה אבל הן לא הצליחו להפעיל אותו.

ואז, בשנים המועטות בהן היה לה לכאורה קצת נחת מהפרסום ומהמכירות וגם (לא תמיד) מהביקורות, היו לה כמה קשרים שכדאי לספר עליהם.

היא התעקשה להיות לא רק מאיירת אלא גם משוררת לילדים, וזה לא תמיד עלה בקנה אחד עם הרצונות של המו"לים שלה. כדי לערוך ולשפר את השירים שלה, אחד המו"לים שידך לה את המשורר פרדריק לוקר לאמפסון (1895-1821).

לאמפסון היה משורר ידוע מאוד, בעיקר בשירים הסאטירים שלו. עד היום חוקרים נעזרים בהם כדי להכיר את "התקופה הוויקטוריאנית". הוא היה מבוגר ממנה ב-28 שנים, והייתה לו השפעה עצומה עליה, אבל הקשר וההשפעה נחלשו כאשר ג'ון ראסקין "גילה" אותה. ההשפעה של ראסקין על האמנות באנגליה בזמנו הייתה עצומה ומנקודת מבט של היום אפילו מגוחכת לטעמי. ראסקין הוא דמות מרתקת. המקרה הקלאסי של מי שלא הצליח בציור ובספרות והפך למבקר וחוקר אמנות.

לראסקין הייתה אובססיה לילדות קטנות, הרבה יותר מובהקת ומתועדת ממה שאוהבים לייחס ללואיס קרול ידידו. כשהוא ראה בפעם הראשונה את הילדות החמודות של קייט בספר מתחת לחלון הוא הבין שהילדות האלה הן ממש בשבילו. אגב, גרינאווי ציירה בעיקר בנות ומעט מאוד בנים. ואז הוא כתב לה מכתב:

גב' גרינאווי היקרה – שכבתי ער חצי לילה (בעצם רבע) וחשבצי על מאות דברים שהייתי רוצה להגיד לך, שלעולם לא ייאמרו! אני מסוחרר וזהיר ועכשיו לא יכול להגיד אפילו חצי או רבע ממאות הדברים האלה. הם אודותייך – ועל המתנות שלך – ועל החן שלך – ועל הדמיונות שלך – ואולי… כן, אולי… על כמה מהחסרונות הקטנטנים שלך…

כך החלה חליפת מכתבים שהתפרסה על פני עשרים שנה, עם הפסקות בעיקר מצידו של ראסקין.

להיסטוריה של היחסים בין השניים יש את כל המאפיינים של רומן ויקטוריאני: תשוקות מודחקות,  התלהבות מעורבת בתסכול ומלנכוליה, אכזריות ורכות ותשוקה לא ממומשת שבאה לידי ביטוי בשירה נוטפת רגש.

היום נוטים לחשוב שראסקין היה מאוהב יותר בילדות שגרינאווי ציירה מאשר בה עצמה. לפי התיאורים, גרינאווי הייתה די מוזנחת ומרושלת למראה.

היא לא התאימה למראה ה"פרה רפאליטי", שהיה המראה הנשי שראסקין חיבב. גם עברו כמעט שנתיים מהמכתב הראשון ועד שהם נפגשו.

גרינאווי, לעומת זאת, שמעולם לא נישאה, העריצה את ראסקין. במכתב לאחד מידידיה היא כתבה עליו: "מילים לא יכולות לתאר איזה בן אדם הוא. פשוט מושלם".

אם אתם שואלים אותי, "מושלם" היא אחת המילים הכי לא מתאימות לתאר את האיש הזה.

ראסקין כתב לגרינאווי כ-500 מכתבים, והיא שמרה את כולם. גרינאווי כתבה לו בערך כמות כפולה, ופרט לאחד שום מכתב לא נשמר. היא חיכתה יום-יום למכתבים שלו, והם שלטו בחייה.

השניים היו חותמים על המכתבים בנשיקות, שמספרן היה בהתאם למצבי הרוח שלהם.

ידועים כמה מקרים שקייט ביקשה להיפגש עם ראסקין, והוא קבע לה פגישה ואז התחמק מלראות אותה. במחווה סדיסטית הוא אפילו טרח לכתוב לה שהוא שרף את מכתביה, שאת חלקם הוא אפילו לא קרא.

אפרים קישון כתב פעם רשימה על מבקר תיאטרון שכותב בהערצה על שחקן ולאט לאט ההערצה הופכת לביקורת.

הביקורת של המעריצים היא הביקורת המכאיבה ביותר.

בהרצאות שהעביר ראסקין על גרינאווי הוא דירג אותה בין האמנים החשובים בעולם. בין השאר אמר משפטים כמו "בציורים שלה יש זוהר ותום שמחזירים את הילדות האלוהית לאחו ולפרחים האנגליים". אבל בהתקפים של רשעות הוא ביקר את האיורים שלה.

ברשומה על החלילן מהמלין הצבעתי על אחת החולשות של גרינאווי – התאווה לסימטריה:

כשראסקין כתב "על כמה מהחסרונות הקטנטנים שלך" זאת הייתה רק הקדמה לתיקונים רבים שנהג לשלוח לה. למשל, היה לה מנהג להוסיף לילדים שציירה פיסות צל ליד הרגליים:

זה נעשה באופן אוטומטי וכמעט ללא מחשבה. ראסקין ומבקרים נוספים כינו את הצללים האלה "דורבנות" או "ראשנים" או "קביים קצרים". ראסקין, שבחזית תפיסת העולם האמנותית שלו היה הרישום על פי הטבע, זיהה מייד שזה לא הצד החזק של גרינאווי והוא דרש ממנה לצייר סלעים ונופים כדי ללמוד את הטבע. היא מצידה ידעה כמה הוא אוהב את הילדות שלה ושלחה לו המון פתקים ומילאה אותם ברישומים ובהגיגים:

ראסקין כתב לה ברשעות שהיא מרבה להשתמש בבדים ובכובעים ענקיים, שיסתירו את הנופים בגלל שהיא לא יודעת לצייר נופים.

כמה פעמים הוא ביקש שהיא תצייר לו את הילדות ללא בגדים, אבל היא אף פעם לא מילאה את הבקשה הזו. למה הוא רצה ילדות עירומות אפשר לנחש, אבל למה המעריצה לא ציירה אפשר להבין לא רק מסיבות מוסריות. כל איבר לא מכוסה אצל הילדות המצוירות שלה, שזה בדרך כלל רק הידיים והרגליים, זכה לביקורות קטלניות מצד ראסקין. אז רק זה היה חסר לה, לתת לו עוד איברים חשופים כדי שיגיד שהיא לא יודעת להתבונן בטבע?

היא המשיכה לכתוב לו גם אחרי שהוא כבר הפסיק לענות לה.

קייט גרינאווי מתה ב-1901, שנה לאחר שראסקין מת.

כדי להבין את הקשר החולני הזה הנה פרט להארה. קשה לכתוב ולו עמוד אחד על קייט גרינאווי בלי להזכיר כמה ראסקין היה חשוב בחייה. ואילו בספר הזה הביוגרף של ראסקין לא הזכיר את גרינאווי אפילו פעם אחת:

גרינאווי הקדישה את כל חייה לאיור.

היו לה כנראה מעט ימים של נחת, ורבים מהחוקרים טוענים שאפשר גם לראות את זה באיורים שלה.

מה דעתכם?