בשתי מלחמות העולם היו לאנגלים, בדומה לצבאות אחרים, יחידות מיוחדות של “אמני מלחמה” (WAAC).
למרות שבמלחמת העולם השנייה היו כבר צלמי מלחמה מקצועיים, שחלק מהם היו בקו הראשון של החזית, היה חשוב לאנגלים לשלוח לחזית גם ציירים.
לא כל 220 הציירים שנקראו “אמני מלחמה” במלחמת העולם השנייה התקרבו לחזית. אבל היו ביניהם אמיצי לב, כמו למשל פול נאש:
נאש היה אמן בשתי המלחמות (!) והשתדל להגיע ממש לקו הראשון.
ציירי מלחמת העולם השנייה יצרו כ-6000 עבודות, שחלקן הגדול נמצא במוזיאון המלחמה.
ברשימות קודמות על מרווין פיק ועל אדוארד ארדיזונה הזכרתי את פעילותם של שני המאיירים האלה.
בין שאר האמנים הידועים היו גם הנרי מור, דנקן גראנט וסטנלי ספנסר.
מדי פעם הוצגו העבודות של ה-WAAC ברחבי אנגליה ואז עלתה בעיית הצנזורה.
את הציור הזה למשל, של הצייר נווינסון, הצנזורה לא התירה להדפיס או להציג:
והצייר החליט לפרסם אותו כך:
במלחמת העולם השנייה נהרגו כמה אמנים במלחמה, והספר שאציג כאן, קשור לשניים מהם. הנה סיפורו של הספר הזה:
אדוארד באודן (מימין) ואריק רביליוס היו חברים עוד מימי הלימודים באקדמיה לאמנות.
השניים האלה היו אמנים די ידועים. הם היו נפגשים בבית הכפר שלהם במחוז סאסקס ונהגו לשחק ביחד עם נשותיהם במשחק “תוצאות” (Consequences) – משחק אנגלי מסורתי שבו כל אחד כותב משהו וכך נבנית עלילה דמיונית.
הם המציאו שלושה גיבורים: ליידי פילמי פרן (Lady Filmy Fern) שפירוש שמה הוא משהו כמו שרך דקיק ומצועף; נגר בשם וירג’ין קורק (Virgin Cork), וצלם פאפאראצי, פוליפוד הוולשי (Welsh Polypod). פוליפוד הוא מרבה רגליים, אבל באיורים הוא נראה כמו עכביש ענק וירוק:
אחד ממכריהם של השניים, תומס הנל, שהיה מעט צעיר מהם, היה אמן וסופר.
הנה רישום שהכין באודן בשנת 1932 ובו נראים שלושת האמנים, ביחד עם תרזה, אשתו של רביליוס, בגן הכפרי שלהם:
כשנכנס הנל לעומק המשחק, הוא החליט לכתוב סיפור על העלילה וביקש מבאודן שיאייר איורים לספר. באודן צייר 12 איורים בצבעי מים והנל הציע את הספר למו”ל, שדחה אותו.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, באודן היה בטוח שהגרמנים יכבשו את אנגליה. הוא ארז את הציורים שלו, כולל את האיורים האלה, עטף אותם היטב והטמין אותם בבאר שבאחוזה הכפרית. “אוציא אותם כשהגרמנים ייסוגו,” הוא אמר לחבריו.
באודן ורביליוס גויסו ליחידת ציירי המלחמה.
גם הנל ביקש להתגייס, אבל הוא לא גויס בשל מחלת נפש. רק בשנת 1943 התקבל בכל זאת הנל ל-WAAC והיה בכמה חזיתות. החזית האחרונה אליה נשלח הייתה באינדונזיה, שם נשבה על ידי לאומנים אינדונזים וכנראה הוצא להורג.
גם רביליוס מצא את מותו במלחמה כשמטוס שבו טס נעלם באיסלנד.
הגרמנים כידוע לא כבשו את אסקס, ובאודן הוציא את העבודות שהטמין. אבל משום מה הוא לא התייחס ל-12 האיורים. רק ב 1979, לקראת איזו תערוכה, נחשפו האיורים שהיו במצב די קשה ונמסרו לרסטורציה. באודן בן ה-74 הצליח למצוא את הטקסט של הנל והוסיף לספר עוד שישה איורים. הספר יצא לאור בהוצאת האמיש-האמילטון.
מי שאוהבים את הספר משווים אותו לסיפורי המסעות ברוח הנונסנס של אדוארד ליר ולואיס קרול.
העניין שיש לנו היום בספר הוא גם בגלל תופעת ה”פאפאראצי”, שמסתבר שהעסיקה את הידוענים כבר בשנות ה-30, וגם בביצוע החופשי של האיורים שקשה היה לראות כמוהו באותה תקופה.
בחרתי להביא לכם את כל 18 האיורים, אבל מאחר שהטקסט של הנל הוא די ארוך, תרגמתי תרגום מלא רק של שלושת האיורים הראשונים. לכל השאר כתבתי רק תקציר.
1.
כשיצאה לגמלאות עברה ליידי פילמי פרן להתגורר ב”סאנדי קוב” בעיקר בגלל שהייתה עייפה מחיי החברה בעיר ולא אהבה צלמים שתמיד הדפיסו תמונות שלה בעיתונים: אשת החברה היפהפייה בהשקה זו או אחרת. היא תמיד השתתפה בהשקות ולא היה לה פנאי לדברים שהיא אהבה באמת – הגינה שלה, הציורים שלה וקריאה.
ולמרות שליידי פילמי פרן רצתה למלא את חובותיה החברתיות, זה התחיל לעייף אותה להיות במרכז העניינים ולאבד זמן יקר שבו הייתה יכולה לעבוד בגינה או לצייר.
אז כעת היא גרה ליד הים בתוך פעמון זכוכית ששימש לה כבית. הפעמון היה מונח על אדן החלון למרגלות הצוקים התלולים.
אורחיה היחידים היו השחפים שהגיעו לצלחת שלה כדי לבקש אוכל. ומכיוון שהייתה גברת מעודנת, היא חיה בצניעות רבה, ותמיד היה לה מספיק כדי לחלק לאורחיה לבני הכנף.
2.
אף אחד לא הצליח לרדת במורד הצוק מפני שהוא היה תלול מדי. ליד השביל שהוליך אל אדן החלון גר רק שכן אחד, מר וירג’ין קורק, ורק מעט אנשים הצליחו לעבור על פניו. הוא קנה בחנויות של הכפר זירעונים עבור הציפורים של ליידי פילמי פרן, כשהייתה זקוקה להם. מר וירג’ין קורק היה נגר שבנה כיסאות גינה, גדרות ושערים מעצים שנסחפו לחוף עם הגאות. כעת, למשל, הוא בונה אדנית בשביל ליידי פילמי פרן.
3.
אבל מי זה היצור הנורא הזה בעל הרגליים הרבות שמתקרב על הצוק החום ומשלשל עצמו למטה על חבל חזק? עיניו היו צמודות למצלמה שהחזיק בשתי זרועותיו הקדמיות כשהוא מנסה למקד את התמונה. זהו ה”וולש פוליפוד“, שהיה השאפתן וחסר המצפון שבכל הצלמים.
ליידי פילמי פרן נסה באימה כשאחריה רץ גם החתול כשזנבו ושערו סומרים. השחפים התפזרו בצרחות רמות של מצוקה ובהלה.
4.
כאשר פוליפוד הצלם התעקש להמשיך ולצלם, לקח מר וירג’ין קורק מברג גדול והבריח אותו. אבל הצלם העקשן המשיך לנסות.
5.
הליידי העדינה הייתה בצרות והנגר אמר לה שרק נסיעה לים תציל אותם. הנגר הכין אדנית גדולה והשניים התכוננו לנסיעה ארוכה בים.
6.
השניים הפליגו, וכמו שאתם רואים בציור, הגברת בתוך פעמון הזכוכית שלה והנגר ממוקם הרחק בפינת הארגז.
7.
אבל הצלם המעצבן לא התייאש. הוא הצליח לקשור את עצמו לאחד השחפים וכך ניסה לצלם את האדנית שבה שטה הליידי.
8.
המסע בעזרת השחף לא עלה יפה. אז ראה פוליפוד בקבוק שבתוכו אuניית מפרשים.
9.
הוא הצליח (לא ברור איך) להוציא את האוניה מהבקבוק, והאוניה פילחה את המים במהירות של חץ.
10.
האדנית התנהלה לאט יותר והנגר דאג לכל הניירת והדרכונים. לעומת זאת לפוליפוד רע המזג התברר שזה לא פשוט להפליג בים עם אופי מחורבן כמו שלו.
כאן אתם רואים את האדנית חוצה את תעלת סואץ כשהנגר מנגן בנבל פה.
11.
הם הגיעו גם לים סוף ובסופו לאוקיינוס ההודי.
12.
הם טיילו ליד חופי הודו. הליידי התחילה להתגעגע הביתה ולנגר נגמר הטבק, שכמוהו אפשר לקנות רק בבריסטול. הם עלו על היבשה כדי לחזור. “בתנאי,” אמרה הליידי, “שלא יצלמו אותי”.
13.
הטקסט המלווה את הציור הזה מספר על כל הצרות שהיו לפוליפוד בגיברלטר, מלטה, מיורקה, כרתים וקפריסין (מסתבר שהנל הכיר היטב את המקומות האלה). במקום אחד אפילו החרימו לו את המצלמה (לך דע מה הוא מבריח בתוכה).
14.
אבל הפוליפוד, שהיה נחוש למצוא את האדנית ולנקום, נקלע לסערת חול שכמו שאתם רואים טלטלה אותו היטב.
15.
לזמן מה התקיים מכך שעבד כשוליה של להטוטן, שלימד אותו את טריק החבל, עד שהבין שהוא נועד לחיי הרפתקאות.
16.
הוא הצליח להתגנב למטוס והתחבא שם בארגז של חגורות הצלה. זה היה מטוס שסבב סביב העולם. יום אחד ראו אנשי הצוות למטה בים את האדנית ואת הליידי והנגר מנופפים (הם היו בצרות).
17.
אחרי מאמצים רבים הצליח צוות המטוס להעלות אותם למטוס והביאו אותם בשלום הביתה לאנגליה.
כל הנסיעה – כך כתוב – וירג’ין קורק לא התגלח – זה קצת מוזר, כי כבר בציור הראשון הוא נראה כמו אדם קדמון. בציור רואים גם שפוליפוד יורד לים. בטקסט זה לא מוזכר.
18.
למרות שמצב האדנית היה בכי רע, פוליפוד הפך אותה לביתו, וכשהיה לו משעמם הוא השתמש בפעמון הזכוכית של הליידי כפעמון צלילה. זה לא היה קל אבל אתם בטח זוכרים שגם להוציא את האוניה מהבקבוק לא היה קל.
– ס ו ף –
ומה בדיוק אהבתי בספר הזה?
קודם כל את הדמויות.
על הפוליפוד נכתב בטקסט, “מי זה היצור הנורא הזה?” באודן צייר אותו די נחמד, ובדרך כלל מחייך:
לעומת זאת וירג’ין קורק הנגר, שאותו אנחנו אמורים לכאורה לחבב, נראה כמו איזה אדם קדמון:
ובכלל הקשר בינו לבין הליידי מזכיר במשהו את “מאהבה של ליידי צ’טרלי”, למרות שבאודן הקפיד לשכן אותו בפינת האדנית:
שימו לב שגם החתול נמצא שם, למרות שלא הוזכר בטקסט.
כשהליידי “נסה באימה” מפני הצלם, באודן צייר אותה בפנים אדישות:
הדרך שבה רשם באודן בקווקוּו שלו –
– השפיעה על כמה אמנים, בעיקר על המעריץ מספר אחת שלו, אדוארד גוריי (Edward Gorey).
אבל ביחד עם הסגנון שהיה הסמל המסחרי שלו בשנות ה-30, באיורים החדשים שצייר באודן יש חופש נפלא, שאפילו היום קשה לראות כמוהו בספרי ילדים.
החופש הזה מזכיר את במלמנס המצוין, המוכר מספרי מדליין:
במלמנס בעיני הוא חלוץ החופש (מדליין הראשון התפרסם ב-1939).
שימו לב לאיור שבו עוברת האדנית בים האדום. יש שם ערימה של בדואים על סוסים – שלא מוזכרים בטקסט. קטע האיור הזה מעורר בי קנאה:
האח של מאורוציו גוטליב היה צייר מלחמת העולם הראשונה כנרא של הצבא האוסטרוהונגרי.
האם הספר הזה ניתן לרכישה?
אם תחפשי באמזון אני בטוח שתמצאי
אוהבת סיפורי נונסנס מופרכים ומסקרנים. האיורים גם הם עשויים בהומור.
תודה שחשפת לפנינו את ציירי המלחמות. גם זה מקצוע צבאי מסתבר…
מקסים מקסים מקסים. ובכל זאת הערה (הרי אני סובלת מדפורמציה מקצועית): היית צריך לכתוב הים האדום בכיתוב לאיור האדום, למעלה, ולא ים סוף.
היי דני
אודה ולא אבוש שלא שמעתי מעודי את השמות של “ציירי המלחמה”.
כל פעם אני לומד ממך משהו חדש…
ומכיוון שאנו מתקרבים ליום העצמאות, נאחל לך ולכולנו “חג שמח”.
גד
אני רואה בעיני רוחי צייר צהל”י במאה ה21
הרעיון של ציירי מלחמה במאה ה-20 נשמע לי מוזר…
האיורים מקסימים – תודה