התשובות של ראסל וזקנתו של סוויפט

כאשר מת ג'ונתן סוויפט, נמצאה במגירה שלו רשימה שכתב כשהיה בן 32 שכותרתה לכשאזקין.

מהתבוננות בזקֵנים שמסביבו ראה סוויפט הצעיר תופעות שנראו לו מדאיגות.

(מתוך הספר ג'ונתן סוויפט, מבחר כתבים, בהוצאת כרמל, בתרגומם של יצחק קומם ומשה זינגר).

החשש שמא זה יקרה גם לו, ושמא כזקן הוא לא יהיה מודע לסכנות האלה, הביא אותו להזהיר את עצמו (כלומר את סוויפט הזקן) לא ליפול למלכודות של הזקנים.

סוויפט מת בגיל 78 וספק אם השתמש באזהרה שכתב לעצמו 46 שנים קודם לכן.

בגלל מחלה ממנה סבל כל חייו, שנותיו האחרונות היו קשות. מונו לו אפוטרופוסים והללו ביקשו להכיר בו כבלתי שפוי.

כשכתב את הרשימה ואת האזהרה הראשונה, לא לשאת אישה צעירה, הייתה סטלה אהובתו בת 18. כשהכיר אותה היא הייתה בת שמונה. מעניין שהיום מרבים לדבר על יחסו של הכומר לואיס קרול לקטינות ופחות על הכומר סוויפט שכתב את מסעי גוליבר.

אין ספק שסיפור היחסים בין סוויפט לאסתר ג'ונסון (סטלה) הוא עסיסי הרבה יותר.

היחסים בין אדם לבינו עצמו בזקנתו הם חד סטריים. מכתב כזה כמו שכתב סוויפט לעצמו אי אפשר שיהיה הפוך, כלומר שהזקן יזהיר את הצעיר שהיה פעם, ולכן מתוך תסכול מזהירים הזקנים את כל הצעירים האחרים, תופעה שברוב המקרים מתייחסים אליה כאל פתטית. אז שימו לב, אחת העצות שסוויפט הצעיר מרשה לעצמו לתת לסוויפט הזקן היא שלא ייתן עצות לצעירים.

סימון דה בובואר, שהייתה עסוקה הרבה בענייני גיל, כתבה פעם: "הזקנה היא פרודיה על החיים."

אחת הדרכים להעניק לאחרים עצות מבלי להיחשב טרחנים זקנים ופתטים, שבה בחרו זקנים שנשארו חכמי, היא מוסד המכתבים.

המודל הישראלי המרתק הוא המכתבים של ישעיהו ליבוביץ שפורסמו בספר הזה:

בהקשר הזה קל מאוד להיזכר בברטראנד ראסל האנגלי, שבדומה לליבוביץ גם הוא היה מדען ופילוסוף שהקדיש את חייו לתיקון החברה, ובמקרה של ראסל החברה העולמית. כמו ישעיהו ליבוביץ, גם ראסל היה מעין אייקון חזותי שהיה מוכר היטב לבני זמנו. הראש שלו הזכיר ראש של יען.

למרות שהיה הכי רחוק מלטמון את הראש הזה בחול ושילם על דעותיו בכמה קדנציות במאסר.

סימן ההיכר שלו הייתה המקטרת, והוא עישן 75 שנה ברציפות. התמונות בהמשך ימחישו את זה.

אבל אם יש הבדל ברור בין ליבוביץ לראסל זה בעניין האמונה. ראסל הבליט תמיד את האתיאיזם שלו.

במכתב שכתב בתשובה לאחד מר מייג'ור ב-1958, הוא הביא את הסיפור הבא, שהפך ל"אני מאמין" שלו במה שנוגע לאמונה ודת:

אם הייתי טוען שבין כוכב "ארץ" לכוכב "מאדים" מסתובב קומקום סביב השמש במסלול אליפטי, אף אחד לא היה יכול להפריך את הטענה שלי, בתנאי שהייתי זהיר מספיק ומוסיף שאותו קומקום הוא קטן מאוד, ואפילו מיטב הטלסקופים שלנו לא יכולים לראות אותו.

אך אם הייתי ממשיך ואומר, שמכיוון שאי אפשר להפריך את הטענה שלי, אזי אסור לפקפק בטענה הזו, הייתי נחשב, ובצדק, למי שמדבר שטויות.

אבל אם הקיום של קומקום כזה היה מאושר בספרים קדומים שנלמדים כטקסטים מקודשים ואמיתיים בכל יום ראשון, ומוטמעים במוחות הילדים בבתי הספר, עצם ההיסוס להאמין בקיום הקומקום היה סימן לאקסצנטריות ומקנה למהסס את תשומת ליבה של הפסיכיאטריה בזמן המודרני ושל האינקוויזיציה בזמנים קדומים יותר.

אין לי רצון ובעיקר לא ידע לעסוק בכל פעילותו של ברטראנד ראסל, ובוודאי לא בתחום המיסטיקה והפילוסופיה. הרשומה הזאת באה לספר מעט על ההתכתבות הענפה שלו עם אנשים מכל העולם, אנשים שלא הכיר.

לא תמיד ההיסטוריה הצדיקה את העמדות הפציפיסטיות שלו, ובעניין זה ארשה לעצמי להביא כאן טקסט שבוודאי יהיו מי שירגישו לא נוח לקרוא אותו.

זאת רשימה שכתב קצת לפני מותו, ויום אחרי שמת הוקראה בפרלמנט בקהיר, והיא נקראת וכותרתה היא: המסר האחרון של ברטראנד ראסל – אודות המזרח התיכון

הנה סופה של הרשימה הזאת:

תכופות אומרים לנו שעלינו להזדהות עם ישראל בגלל הסבל של היהודים באירופה בידי הנאצים. איני רואה בהצעה זו כל הצדקה להנצחת סבלו של אחר. אי אפשר לסלוח להתנהגותה של ישראל כיום,  ולעורר את אימי העבר כדי להצדיק את זוועות ההווה זו פשוט צביעות. לא רק שישראל דנה פליטים רבים לאומללות, לא רק שערבים רבים נמצאים תחת כיבוש וממשל צבאי, אלא שישראל דנה את ארצות ערב, שרק לאחרונה השתחררו מעול כיבוש אימפריאליסטי, לעוני מתמשך בגלל שהדרישות הצבאיות נהיות חשובות יותר מפיתוח לאומי.

כל אלה שרוצים לראות סוף לשפיכות הדמים במזרח התיכון חייבים להבטיח שכל פתרון לא יכלול את גרעיני הסכסוך העתידי. הצדק דורש שהצעד הראשון כלפי פתרון יהיה נסיגה ישראלית מכל השטחים שכבשה ביוני 1967. יש לפתוח בקמפיין עולמי שיעזור להבאת הצדק לאנשים למודי הסבל של המזרח התיכון.

עשר שנים קודם לכן, בתשובה למכתב של מישהו בשם מוחמד רדואן חאמוי, ששאל אותו לדעתו על מלחמת סואץ, כתב ראסל:

צריך להזכיר שתכופות הרים ראסל את קולו נגד תופעות אנטישמיות שהיה עד להן.

וכעת למכתבים.

בהוצאת י. מרכוס ושות' יצא בעברית הספר:

ברטראנד ראסל היקר – מבחר חליפת מכתבים שלו עם הקהל הרחב, 1950 – 1968

הספר תורגם על ידי אריה שור.

כבר בשנות ה-50 ראה ראסל את שקיעת המוסד החשוב – המכתב – וזה מה שהוא כתב בהקדמה לספר:

אני יכול להניח שגם המילה מכתב תיעלם בקרוב מהשפה.

בשנים שבהן עוסק הספר היה ראסל מקבל כמאה מכתבים ביום בממוצע. כמעט לכל מכתב ענה ראסל, וגם די מהר. רוב התשובות היו קצרות ונועדו להדגיש שראסל לא מזלזל באיש.

להלן כמה תשובות של ראסל.

רבים התעניינו בחייו האישיים של ראסל והנה מה שהוא ענה לאחד דוקטור לצ'ר שביקש לדעת מהו סדר היום שלו (ראסל היה אז בן 91):

משפחת ראסל היא משפחת אצולה, ותיקה ואחד מאבותיו הוצא להורג בימיו של צ'ארלס ה-2.

מישהו בשם מר גרום שאל את ראסל על הייחוס הזה וזה מה שהוא השיב:

למי שמבקש לדעת משהו על התככים של תקופת צ'ארלס ה-2, הנה בקיצור:

אחד מאבותיו של ברטראנד, ויליאם ראסל, היה בזמנו מנהיג הרוב בבית הנבחרים.

ויליאם נאשם בקשירת קשר נגד המלך בשנת 1683, קשר שנקרא "קשר בית רָי". הקושרים תכננו להרוג את המלך צ'רלס ה-2 ואת אחיו ג'יימס. למרות שוויליאם רק נכח בפגישה ולא היה בין המתכננים, הוא נידון למוות. כשהוצע לו לעזוב את אנגליה הוא סירב. אשתו הנאמנה, רחל, עשתה הכול כדי להציל אותו, כולל להפיל עצמה למרגלותיו של המלך, אבל זה לא עזר. הוא לא נתלה ושוסע לרבעים, כפי שנעשה לרוב האנשים, אלא נערף, כפי שנהגו לעשות בבני האצולה.

כאן בציור משפחתו של ראסל נפרדת ממנו לפני ההוצאה להורג:

לאחר "המהפכה המהוללת" בוטלה הרשעתו של ראסל והוא הפך להיות סמל המאבק של הוויגים נגד רודנות המלוכה.

קל מאוד להבין שברטראנד צאצאו היה די גאה בסיפור הזה.

והנה עוד כמה תשובות קצרות שכתב ראסל למי שכתבו לו.

עדיין בענייני דת, מישהו בשם קרטיס מנסה לשכנע אותו שכתבי הקודש מנבאים אירועים שטרם קרו, וזה מה שראסל משיב:

והנה תשובה לגברת יוז, ששאלה אותו איך אדם אגנוסטי (כמוה) צריך לחנך את ילדיו:

למישהו גס רוח, שמתקיף אותו על דברים שקרא בעיתון, ראסל עונה כך:

ועוד מישהו, שמאשים אותו שהוא לבטח היה שמח לזחול למוסקבה כדי להיכנע, ראסל עונה:

כזכור, ראסל הקדיש חלק נכבד מזמנו למאבק נגד הנשק הגרעיני. מכתבים רבים בספר עוסקים בזה.

הנה מה שעונה ראסל למר קמבל, שתוקף אותו על עמדתו בעניין משבר הטילים בקובה.

בשנת 1963 שלח אליו אחד, מר הרווארד, כמה מכתבים שבהם ניסה לגרור אותו חזרה אל הקומוניזם. וכך כותב לו ראסל:

רבים פנו אליו בשאלות אישיות, וראסל לא דחה אותן על הסף. כמו למשל המכתב הזה למר דייוויס, שמבקש לדעת מהן המילים האהובות עליו. ראסל לא מתעצל ועונה (כמובן שבמקור מדובר במילים באנגלית):

לפני סיום אחזור לסוויפט ולעיסוק הכפייתי שלו בזקנה.

בספר מסעי גוליבר, אותו כתב כשהיה בן 52, הוא עשה חשבון נפש עם הזקנה. בפרק העשירי בספר השלישי מגיע גוליבר לארצם של הלונג-נאג, ושם מסתבר יש סוג של אנשים שנקראים "סטרולד-ברוג", שנידונו לחיי נצח.

גוליבר כמובן מתלהב ומבקש לפגוש את בני המזל האלה, ומתאר למארחים שלו ולנו הקוראים מה היה עושה לו התמזל מזלו להיות אחד מהם. וכאן כמובן מנהל סוויפט את הדיון האמפירי על היתרונות והחסרונות של החיים לעד.

המארחים שלו, לאחר ששמעו את התוכניות של גוליבר על מעשיו בחיי הנצח, מתארים לו מה קורה ל"סטרולד ברוגים" המסכנים, שעד גיל 35 חיים ככל האדם, ואחרי זה רוח רעה מפעמת בהם וכוחם הולך ומדלדל עד היותם בני שמונים.

הנה כך זה נשמע בתרגום הבלתי אפשרי של מ. מבש"ן (קיצורים שלי):

*הציור הוא של גרנוויל.

את הנקודה האחרונה אותה מעלה סוויפט – חוסר היכולת של ה"סטרולד ברוגים" לתקשר עם הסביבה בגלל שינויי השפה – ניסיתי להמחיש לכם, קוראי העברית, על ידי התרגום.

מישהו מסוגל היום להבין את התרגום של מבש"ן?