סיפור שתחילתו בטעות וסופו בחמור מעופף ובעוד כמה חמורים – חלק 2

זוהי רשומת המשך לרשומה הזאת.

עשרים שנה לפני שיורם קניוק כתב את הגנב הנדיב, כתבה גורית אקסלרוד, בת גילו של יורם, את הספר הזה:

גם הספר הזה, שיצא בהוצאת "עמיחי", מתרחש פחות או יותר באותה תקופה ובאותו מקום (תל אביב), וגם בו מדובר במעשים טובים או עזרה ותיקון לחברה.

אבל הגיבורים של אקסלרוד הם נערים שלא מבצעים פשעים אלא אדרבה, נלחמים בפשע ואפילו במוכרי סמים; וכמו נפתלי של יורם, גם הם מסתבכים גם עם המשטרה וגם עם כנופיות הפשע.

אבל בספר הזה אין את התחכום והפיוט שיש אצל קניוק. החמור המעופף הוא המשך ישיר לחסמב"ה ויוצאי חלציה, והוא מיישר קו עם מה שהתחילה בו ימימה טשרנוביץ, שכתבה את "שמונה בעקבות אחד".

אבל בשונה מימימה טשרנוביץ ויגאל מוסינזון, גורית אקסלרוד קצת נשכחה.

היא נולדה בווינה בשנת 1929 והלכה לעולמה ב-2007.

בשנת 1939 משפחתה נמלטה לסין. בגיל 20 היא עלתה לארץ והתחילה לכתוב לילדים סיפורים, ספרים ובעיקר תסכיתים לרדיו. לאחר שגרה כמה שנים באפריקה עם בעלה שהיה בשליחות, כתבה כמה ספרים על היבשת הזאת ואנחנו זוכרים במיוחד את כובע טמבל בג'ונגל:

בשונה מיורם, גורית נחשבה גם למחנכת ולמי שידעה לעורר סקרנות ויצירתיות אצל ילדים.

החמור המעופף הוא שמה של חבורת נערים (שלושה במספר). לנער יהודה הגיעה המודעה הזאת:

והוא צירף אליו עוד שני נערים, וביחד הם החליטו לעשות מעשים טובים למען הזולת, במחשבה שזה אולי יעזור להם להיבחר כמועמדים לטיסה לירח.

זהו באופן כללי סיפור העלילה.

כמו בספר הגנב הנדיב, גם בחמור המעופף יש תיאור פלסטי של מה שקורה באוטובוסים בתל אביב.

וזהו אחד המפגעים שחבורת החמור המעופף מנסה לתקן, על ידי כך שיאלצו את נהגי האוטובוסים להיות בעצמם נוסעים.

ולאיורים:

את החמור המעופף אייר נחום גוטמן (אני חושד שהוא גם זה שנתן לספר את שמו). בשער הפנימי נראה שם הספר כך:

גוטמן היה מאייר "חיובי" וגם תיאורים של אלימות או רשעות באיורים שלו נראים כמו משהו שיש להתגעגע אליו.

אני למשל לא הייתי מצייר את האיש הבא כאיור למשפט שמתחתיו:

אבל גוטמן, גם שלא היה מורה שלי בפועל, לימד אותי הרבה.

אחד הדברים שלמדתי ממנו זה שלא תמיד נחוץ לצייר הכול.

הנה שני איורים מהחמור המעופף:

לא הרבה מאיירים ניחנים במספיק אומץ או עצלות כדי להפסיק איור באמצע.

יותר מפעם כתבתי על אהבתו של נחום גוטמן לחמורים. בין אם מדובר בחמור שכולו תכלת או בחמור שכאב השיניים שלו פותח את ביאטריצ'ה, שזאת בעיני הפתיחה היפה ביותר לספר ילדים שאני מכיר:

במהדורת 2001 של חמור שכולו תכלת מספר חמי, בנו של נחום גוטמן, את הדברים הבאים:

ומביא גם איורים של נחום מהארכיון שלו:

אחד החמורים שגוטמן הרבה לצייר היה החמור של דוקטור חיים חיסין, הרופא הידוע של תל אביב הקטנה.

בגיליון 135 של כתב העת עת-מול שערך שלמה שבא, שבעבר הייתי המעצב שלו, התפרסמה רשימה מעניינת שכתב הרץ פינקנברג. הנה היא במלואה:

והנה מה שכתב ואייר נחום גוטמן בספר עיר קטנה ואנשים בה מעט.